[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עדיין שתוי
/
שעת לילה מכוערת

גשם. מעיל הבד החובק אותו, נדבק אל גופו.
הוא מהלך בדרומה הבזוי של עיר ארורה, חושב על "בדידות" של די
מופאסן.
נסיון מכוער מילים להסביר רעיון אווילי. הוא לא סובל בדידות.
עם זאת, מעולם לא היה בודד כל כך. סיגריה מהבהבת את רגעיה
האחרונים אל המדרכה.
לרגע נדמה לו כי ראה אותה מרחוק. היא לא שם.
כמו כל שאר רצונותיו, גם היא עשויה אדים העולים מביוב מזדמן,
חושב. המטאפורה העלובה הזו מעוררת בו גיחוך.
אף פעם לא היה לו קר כל כך.
חוכך בדעתו אם לפנות לכיוון הים, מחליט שלא.
הוא מרגיש קטן כל כך, גם מבלי להביט אל הכתם השחור הזה,
המנוקד רק באורותיהן של ספינות משמר, המסמנים רווחים מדוייקים
לרוחב האינסוף.
בצעדים קטנים, מביט במוניות החולפות בדממה. אף לא אחת עוצרת
לו. הוא עוצר.
צובט ברגלו הימנית, כמו מבקש אישור לקיומו.
לדעת שאין זה עוד חלום אפל, אשר מלבד גבבת ביעותים, אינו מטיח
בו דבר.
הוא מרגיש נורא. לרגע מנסה לצייר תחושה זו לעצמו, מגלה כי אין
בו היכולת המילולית הנדרשת,
ונעצב עוד יותר.
ריח מאפים חותך בכובד האויר, מרמז במתיקותו המשכרת את המרחק עד
שני החדרים המעופשים להם העז לקרוא בית.
קופא שוב על מקומו. מהרהר בה. היא רוצה זמן. את הדבר היחיד
שאין לאל ידו לתת לה, היא דורשת.
זמן, יקירתי, הוא רגש. הוא אלפי מחשבות מתות, מתקתקות בקצבו
המייאש של חוסר התועלת, עד לגוויעתו.
אם תבקשי ממני זמן, תבקשי ממני לוותר. לסגת חזרה אל מלונת
התירוצים הנוחה, המרופדת לשלשת מילים סרוחה, המכסה בושתי בחומה
המציף.
פנסי מכונית הבאה מולו מנציחים את דמותו שמוטת הראש בתוך החושך
הסמיך. הרחוב לא עוצר נשימתו למראהו.
רגליו נושקות אחת לשניה. גופו נרעד, חרד.
מעולם לא חש בודד כל כך. מכל הרגעים אשר מוחו היגע מעז לדלות,
זה הרגע בו נצרך לאישה יותר מכל. חיבוק. מבט. נשיקה רפה בעורפו
המתוח. מגע יד מרצדת, לא בטוחה, על גבו.
היד הזו מציעה את מיטתה כעת. ידיים אינן רואות.
ידיים לא חשות ממרחקן ברעד העובר בו כל זמן שחושב הוא על
המחר.
המחר הזה קרוב. סרחונו בנחיריו. אין בו דבר מלבד פרידה אחת
ארוכה וכואבת. פרידה ממקום.
מארבע קירות שהצליחו, להרף שנה אחת, ללכוד אותו. גברים נקשרים
לאבנים שבנו, למריחות צבע.
הוא תולה מבט אבוד בתחנת המשטרה הסמוכה, מחליט להמשיך וללכת.
עוד שני רגעים וינסה לכתוב את זה. לדמעות הבודדות שיזיל, יש
צורה. יש ניקוד. הוא יודע שאבוד לו.
הוא יודע שעדיף לו ללכת. הוא יודע שהוא, בעצם, לא סובל את
מופאסן.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ז








אנצרופולוג
קליני מוציא
ת'זין להכעיס


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/4/08 11:09
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עדיין שתוי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה