בנשמה היא מטורפת,
נלחמת בכל כוחה מול עונות,
מתייצבת מול החורף בקרבות שלא חולפות.

עיני החורף צורבות בה,
בפנים היא כבר שרוטה בשלוליות.
ודמה באפיקיו כבר התמלא במים.

הציפורים נטשו אותה לבד,
היא מותשת ממלחמות בשלכת הסתיו.

החורף רק צורב לה בעיניו.


ובלילותיו הקרים של החורף,
היא חולמת שהיא צונחת, נופלת, שוקעת,
בענני החורף האפורים.
נושמת.

השירים בלבה לא בוררים,
היא כותבת תווים להלחם ברעמים,
אבל החורף מובן עוד יותר.
הוא כותב לה שירים.

היא שעומדת בקרבות מול סופות ברקים,
היא שנלחמת ברוחות הקרירות,
מטורפת, מעיניו הכחולות של החורף.

היא רוצה להלחם, היא רוצה לשבור ברק,
היא רוצה לא להבין, היא רוצה לא.

ולבה משתוקק שיעטוף אותה החורף בחיבוק קריר של עננים,

ודי לה בכך להבין שהיא אוהבת את החורף.