כל פעם שאני נכנסת לכונן C ורואה את התמונה הזאת שלך, מסתכלת
לי בעיניים ומחייכת, אני משתגעת ובא לי לחנוק אותך, כי אני בסך
הכל רוצה שתשתקי, אפילו שאת לא אומרת כלום.

את מחייכת לך כאילו באמת היה לך טוב לרגע, כשהעדשה הייתה בתוך
העיניים היפות שלך (שזה בכלל כל מה שיפה אצלך) ובראש חשבת
שאולי באמת החיים טובים.

אני מסתכלת עלייך בתמונה הזאת ששורפת לי בעיניים, ובעוד כל
ה-600 תמונות האלה שתופסות לי חצי כונן ומשתלטות לי על העולם,
ומתחילה לצחוק ולבכות מרוב מרמור ורחמים.
אני רואה בשמלה הפרחונית שלבשת ובעץ המדהים הזה שהלוואי ויחיה
לנצח שאת מאמינה במשהו, ושיש תקווה ושאין לך יותר סיבות לדפוק
את הראש בקיר.

כשאת מסתכלת בתמונות האלה, את מוצאת שלווה ומאמינה שיש לך יותר
משלוש חברות שבאמת אכפת להן ממך, שהכל אפשרי או שיש לך איזה
מישהו שהיה מתקלח עם עז בשבילך ואז שניכם הייתם מטפסים עליה
ורוכבים איתה לאופק, או לפחות עד הבית שלך בעיר שאת כל כך
שונאת, רק כדי שלא תצטרכי ללכת שם לבד.

את חולמת לך, אפילו שהעיניים שלך פקוחות, נעוצות בי ואפילו שאת
לא ישנה.
ודווקא עליי מוטל התפקיד להעיר אותך ולהחזיר אותך למציאות
המאכזבת בה יש לך רק שתי חברות שבאמת אכפת להן ממך, שבקושי יש
מישהו אחד שהמקסימום שהוא היה עושה בשבילך זה להקשיב לך ומשום
שהוא בלתי אפשרי וגם את בלתי אפשרית אז שניכם בלתי אפשריים וכך
גם הכל.

התמימות שלך הורגת אותי, האובססיות המטומטמות שלך הורגות אותי,
ואת בעצמך הורגת אותי.
אבל יותר מהכל - צר לי עלייך כל כך.
לפעמים אני רוצה פשוט לתת לך לשכב על הדשא או על העץ הכי מדהים
בעולם שהלוואי ויחיה לנצח, ולהמשיך לחלום.