אמא יושבת בחדר ומעשנת את הסיגריה שלה, אני נכנסת לחדר שלה.
אני לא כמו פעם כועסת או שואלת למה היא מעשנת, כאילו התפקידים
בינינו התחלפו.
אני מסתכלת בה: היא אישה יפה, אותנטית, חזקה, חלשה, חמה, חברה
טובה - הכוח שלי.
ועם כל שאיפה שלה היא באמת נראת יותר רגועה, וכל נשיפה שלה זה
כאילו היא מוציאה את כל הכאב שלה החוצה, ועכשיו זה הזמן שלה,
כמה דקות שקטות שלה בלי דאגות.

אני מחייכת לעצמי, וכעבור כמה דקות מבקשת ממנה שני סיגריות.
אני פאקינג אני!
אם הייתם מכירים אותי (שהאמת, אתם מכירים אותי חלקית אם יוצא
לכם לקרוא מהגיגיי כאן בבמה),
הייתם מבינים את סלידתי הקשה מסיגריות. בערך מאז שאני זוכרת את
עצמי, שזה מכיתה - החטיבה ומהתיכון, כולם מסביבי מעשנים וכך גם
בצבא, אך אני לא נסחפתי כמו שאר הכבשים מסביבי.

לקחתי פה ושם שאיפה מהרעל אך לא התמכרתי, לא הבנתי מה יש ברעל
הזה שכולם נמשכים אליו?
האם מתוך השפעה חברתית? או שמתוך מצוקה נפשית? או שסתם מזיינים
במוח שיש משהו מרגיע בחומר הזה, ניקוטין. ועדיין, לאף אחד לא
איכפת מהסרטן שזה עושה בטווח הרחוק, מהשיניים הצהובות, מהקול
הצרוד, מהחור בכיס, מהשיעול המטריד, מהקמטים, מההתמכרות
המגעילה שהם חייבים סיגריה אחרי הארוחה, סיגריה להוריד את
"הכבדה", סיגריה אחרי הסקס, סיגריה שעצבניים, וסתם סיגריה
במסיבה עם חברים. נבנית כבר תלות מסוימת ברעל הזה.

הרבה פעמים שהייתי יושבת עם אור (האקס) במשך כל השנים שהכרנו,
לא יכולתי לסבול את הסיגריות שלו - הנובלס. ובגללי הוא היה
יושב ליד החלון, כמו כלב, ומעשן את הסיגריה כי לא יכולתי לסבול
את הריח. שנאתי שהוא נדבק בבגדים, במצעים, בשפתיים שלו ואת
העובדה שהסיגריה מקצרת לו את החיים.
אבל הכי שנאתי שרק יצאתי מהמקלחת והריח נדבק לי בשיער
ובידיים.

ועכשיו אני יושבת מול המחשב ומדליקה לי סיגריה. לוקחת את הרעל
הזה לריאות שלי.
נושמת אותו פנימה ומוציאה אותו החוצה. אולי הוא יוציא את הכאב,
אח יקר, אולי פעם אלוהים ישמע אותנו? ויפסיק להיות לנו כואב.
ונהיה משפחה קטנה ומאושרת? אמא, אבא, אח ואחות (שנמאס לה להיות
בתפקיד האחות הגדולה, היא רוצה להישאר עוד קצת קטנה).
היא רוצה פשוט שיהיה לאח שלה טוב שהוא יפסיק לכאוב ויתחיל
לחייך, כי יש לו חיוך ממש יפה וברגע שהוא מחייך, האור בעיניים
של כולם גדל ויש פחות נשמה אפורה אחת בעולם כל כך גדול אכזר
וקודר.