לפני כמה שנים טובות, באמצע ההפגנה, מתוך כל הדוחק והצפיפות,
נלחצתי החוצה בין עשרות אלפי האנשים שמלאו את הכיכר ושאפתי
אוויר. הלכתי על הכביש, שהיה סגור לתנועה, וקיוויתי למצוא
אותך. ענית למסר ששלחתי אלייך, כתבת שאת בסביבה, שקבעת עם חברה
בבית קפה ושתקפצי לומר שלום. התקשרתי שוב כשהייתי מחוץ לטווח
הרעש שבקע מהרמקולים שניגנו את הלהיט התורן של הלהקה שהופיעה
על הבמה.
עוד קצת כיוונים הדדיים והנה את מולי, בגודל טבעי, אחרי כמעט
שנה מאז הפעם האחרונה שנפגשנו בסוף השבוע החורפי במושב, עם
חבורה של אנשים טובים שהתכנסה בדירה אחת כדי להקשיב, ולדבר,
ולהרגיש. כמה שמחתי לראות אותך, מחייכת, קורנת, מה שלומך?
ואתה? וכמה זמן עבר.
עברו כמה דקות שנדמו לי כנצח, ואני מרגיש שהגיע הזמן ללכת. לא
רוצה לעכב אותך. אנחנו מתחבקים. ושוב אני מרגיש אותך קרוב.
ועוד רגע לפני שנגמר החיבוק, פתאום, השפתיים שהתקרבו לנשיקה על
הלחי משנות כיוון ונצמדות לשפתיים שממול. אף פעם לא התנשקנו
ככה. מסביב המון אנשים אבל רק את צמודה אליי קרוב כל כך. רק
את.
רגע, אני רוצה עוד, ואת ממשיכה לנשק, מנסה לתת ולקחת כמה שאפשר
ומתמסרת. גם אני כמוך. הטעם שלך נהדר. אני מחבק אותך בשתי ידיי
מצמיד אותך אל גופי ומלטף את העורף שלך. בכל שנייה שמתגנבת
מחשבה לראשי, אני מסלק אותה עם התחושה הנעימה שהמגע שלך מעביר
בי.
ואז נפרדנו, לאט לאט, ניתקנו מגע, עד שנשארנו לוחצים יד אחת
לשלום. הסתובבתי והלכתי בחזרה לכיוון הכיכר, מרחף על ענן של
אור ואוויר חם.
יומיים אחר כך, בין שתי ערים, התקשרתי אלייך שוב אחרי שלא
הצלחתי לדבר אתך יום קודם. ענית ושאלת איך אני מרגיש. אחרי
השאלות המנומסות הרגילות, אמרת שזה מביך. אמרתי שאני מרגיש טוב
עם זה. מיד אמרת שגם את מרגישה טוב ושמאותו רגע שבו התנשקנו
הרגשת כאילו את מרחפת על ענן, גם ביום למחרת, ושזה לא התחיל
שלשום, אלא הרבה לפני כן, מזמן.
הסכמתי אתך. אמרתי שכנראה שהייתי צריך את זה באותו רגע. אמרת
שגם את, כמוני. אחר כך אמרת שזה מוזר ושחשבת על זה. ושהחלטת
שאת רוצה שזה יישאר כך, בדיוק כמו שהיה.
את יודעת, אני חושב שגם אני רוצה שזה יישאר בדיוק כך. מפחיד,
כמה פעמים בעבר חשבתי להמשיך הלאה ונכוויתי. זה עלול לקרות
שוב. עדיף שאלך על בטוח, ושלא אכנס לסרט אימה וכאב שלא אדע איך
אצא ממנו. למה להסתכן? אי הוודאות מסוכנת מדי. לשנינו.
מה אני יודע?
אבל הלב שלי רוצה משהו אחר.
אותך.