פה משמאל זה הדוכן פלאפל של מוטי השמן, הוא פתח לפני פחות
משנה וכבר יש לו לקוחות קבועים, ישראלים כמובן. עכשיו אם 'תה
לוקח ברמזור הזה שמאלה אתה מגיע לבית קפה שעבדתי בו. זה
בתאחל'ס חברת ענק, אבל הלקוחות קבועים, האווירה ביתית ומנהל
אותה איזה זקן ערבי מירדן. אז זה קצת כמו בארץ, פחות החומוס
והפיתות.
    יש פה רופאת שיניים רוסייה שעברה לפה מהארץ אז אפילו פה
הרופא שלך רוסי, שעושה את זה ככה, כמעט, כמו בישראל.
   מול השכונה שלי יש את הבית של הרב החבדני"ק שכל היום אומר
לך לבוא לשים תפילין, כמו האלה בארץ, שיום אחד כמעט פיספסתי את
האוטובוס בגללם. היום אני כבר גדול ויש לי רישיון, אז פעם בכמה
זמן עוצרים בבית כנסת, שמים תפילין ומרגישים ככה, כמעט, כמו
בארץ.
 והשכונה שלי, הו, השכונה שלי זה כבר סיפור לגמרי שונה. כשאתה
גר בשכונה שקוראים לה בצחוק "הקיבוץ", וביום הראשון שלך
במדינה, השכנים שלך מעבירים איתך מזרונים שיהיה לך איפה לישון,
אז אי אפשר שלא להרגיש ככה, כמעט כמו בישראל. כשיורדים
מהאוטובוס, אחרי בי"ס, תמיד נשארים בפינה, לדבר קצת ולהריץ
צחוקים. ככה כמה דקות לפני שהולכים הביתה, מחליפים בגדים
והולכים לתנועה. בימי שישי, כל החבר'ה לוקחים אוטובוס לשכונה
שלי ישר אחרי בי"ס והולכים לשחק כדורגל. אף אחד לא באמת יודע
לשחק, חוץ ממושיק וברק, שזה בכלל לא חוכמה, כי הם אחים. אבל לא
נורא, משחקים קצת, מריצים דאחקות ומרגישים ככה, כמעט כמו
בארץ.
    בימי חמישי נפגשים לראות מכבי אצל מושיק. אבל בצהריים, לא
בערב, כי יש הבדלי שעות. בדרך מריצים איזה דיון פוליטי, אחר כך
על תרבות הספורט ובסוף המשחק מתקשרים לניר, כי הוא אוהד הפועל,
ואומורים לו שהוא קיבל זין ונכנסים לעוד וויכוח של שעה. אז
באמת-באמת, שאי אפשר שלא להרגיש ככה, כמעט כמו בישראל.
    ואז אחרי ארבע שנים, בסוף התיכון, כשאתה אמור ללכת לצבא,
עם שאר החברים, ההורים שלך מודיעים לך ששוב עוברים דירה. ועוד
פעם אתה מרגיש ככה, כמו לפני שעזבת את הארץ.