היא לא ידעה כמה זמן היא עמדה שם והביטה בו. ידה עדיין אחזה
בחוזקה בפגיון שאותו החדירה ללא רחמים אל צווארו של הפראי. היה
זה פגיונו שלו, היא גיחכה לעצמה בלא שמחה. הוא הרפה רק לרגע קט
את האחיזה בידיה, נתון בהנאת הבשרים. הוא לא יספיק להתחרט על
כך לעולם. אסור היה לו לזלזל בה. היא עוד עמדה כך מעליו, מרוחה
בדמה בין ירכיה ובדמו על פניה וצווארה, כאשר השמש התחילה
להפציע סוף כל סוף מבינות העלים הירוקים בצמרות. לרגע חשבה כי
אוזניה שוב נחרשו כיוון שלא הצליחה לשמוע את זוועות הטבח יותר.
אך כשקולות היער החלו להתעורר סביבה ושירת הציפורים הטרופיות
החלה ללא כל עכבות, היא הבינה כי טעתה.
הבוקר היה שקט וטרופי. יום יפיפה - כמו כל יום אחר.
שום זכר לזוועות לא נראה בקרחת יער זו.
היא התיקה את עיניה מהגופה לבסוף. תוך שעות, ידעה, לא יישאר
ממנה ולו זכר. בקהות חושים, בעוד מסך ההלם אופף אותה, היא מצאה
את בגדיה ולבשה אותם ברעד.
ריקי לא הייתה חייבת לחזור לכפר, אולם נראה היה כי רגליה
נושאות אותה לשם כבכוחות עצמן. כברת מטרים משם שכב אביה - זה
לא נראה חשוב לקבור אותו. שום דבר לא משנה עוד.
אין כאב או הקלה
שמחה או עצב
אכזריות...
שום דבר.
היא המשיכה לצעוד לכיוון הכפר. גופות מבותרים של גברים, נשים
וילדים רכים ערופי ראשים פוזרו בכל מקום, דוממים. ריח המוות
הקשה עליה לנשום. ריקי הביטה אל הכיכר בשיוויון נפש.
לא היו הרבה נשים בכפר; הן מתו לעתים קרובות מדי בלידות קשות.
עיניה סרקו את ערימת הגופות לרגליה, נעצרות על גופה מבותרת של
אישה יפיפייה, בעלת רעמת תלתלים שחורים ועור בצבע זית, מעוצבות
בחן פראי, לא מאולף. לא נראה היה כי ראשה ניתק לחלוטין מצירו,
אך הדם כבר אזל מהפצע הפעור שבגרונה. עיניה הריקות מחיים,
הירוקות כהות הביטו בה. "אמא..."
לפתע עול הזוועות היה קשה מנשוא. היה ברור שאמה הייתה יפה מכדי
פשוט להישחת - הגברים לקחו אותה ללא ספק, ואולי יותר מפעם אחת.
ריקי לא יכלה לשאת את ההרגשה הזו. ראשה הסתחרר עליה וברכיה פקו
תחתיה. היא נפלה - חושך עוטף אותה באחת.

זרועות יציבות הרימו אותה באוויר. צליעה. כאשר פסע זה אשר נשא
אותה - היא הרגישה בצליעתו. "בני זנונים ברבריים..." גידף קול
מוכר, "אנסי ילדים מטונפים..." היא לא יראה, אולם עיניה כמו
סירבו להפתח. עוד לא. "כהן..." לחשה בכוח.
"הסי. את בידיים בטוחות. איש לא יפגע בך יותר." עוז קולו היה
בלתי נשלט. היא פקחה את עיניה באטיות. הכרת המצב הכתה בה באחת:
כהן היה פצוע! העלטה, ההלם, הכאב העמום - הכול נעלם באחת, נהדף
הצדה ממנה לטובת אינסטינקט הריפוי שלה. עתה לא הייתה עוד נרדפת
וחסרת אונים, היא הייתה המרפאה והיה לה חולה שהיה זקוק לה.
"הורד אותי." כהן עצר על מקומו והיסס לרגע. אחר הבחינה בזיק של
כאב על פניו כאשר שחרר אותה אל האדמה. "חכה כאן." פקדה, סבה
ונעלמה מעיניו.
שניות ארוכות של סחרור עברו עליו טרם ראה אותה שבה ועל כתפה
תלוי תיק עור-האיילים של אמה. התיק היה גדוש צמחי מרפא, ידע,
והחליל המסורתי של בני השבט בצבץ מכיסו החיצוני. "בואי,"
החולשה החלה להישמע בקולו, "חייבים לעזוב לפני בואן של החיות
עבור הפגרים." היא הושיבה אותו בעדינות גם אם בתקיפות על
האדמה. "אתה תביא את כל חיות היער אחריך, אם לא נעצור את
הדימום." בעוד ידה האחת ועיניה סורקות את הפצע הפעור ברגלו,
היא פתחה את תיק העור ומשתה מתוכו אבקה ריחנית, מפזרת אותה על
הפצע. צריבה קלה עברה בו אך הוא לא מחה. ידוע היה בכפר ואף
מחוצה לו - מדורות של נשים בעלות ברכה אלוהית הגיעה רקאנה אל
מנואה ובורכה לרפא במתת שמימי.
הצריבה באה והלכה שוב ואחריה הרגיש את הלחץ על רגלו בזמן שחבשה
אותה היטב בפס בד נקי שמשתה מתיקה. בזריזות ובמיומנות דמה פנתה
לצלעותיו וחבשה אף אותן.
"עכשיו אפשר להתחיל להתקדם."
היא הביטה בפני הגבר הנאה רגע לפני שדיברה - עיני שקד בצבע דבש
הביטו בה בריכוז, שפתיים מעוצבות כווצו בכאב שניסה להסתיר. אפו
הישר הבליט את מוצאו הזר ועורו החיוור ממילא וחיוור עוד יותר
עקב איבוד הדם, הבהיר מעבר לכל ספק שאין הוא בן המקום. משהו חם
התפשט במעמקי בטנה - היא חייבת לדאוג לו. להציל אותו. חייבת.
היא הסיטה את עיניה ממנו באחת והתרוממה בהחלטיות. היא לא תאבד
אותו כמו את אביה, החליטה. "נזוז." היה כל שאמרה.
אחרי שעזרה לו להתייצב על רגליו, משעינה את ידו על כתפה, הם
החלו לדדות לכיוון פנים היערות.