היא עמדה שם רועדת, נצבת מול מראה... כמה נורא! מראה!!
סה"כ חתיכת זכוכית,עדות אילמת למי שאת מתיימרת להיות,למי שאת
רוצה להיות...עבד של סטטוסים חברתיים,
והמציאות?(!)
מחשבות היכו בה ללא רחם, אותה מראה היתה חברתה הטובה ביותר,
חברה לצרה,מעין יומן אישי...ועכשיו צורבת בה כל חלקה טובה...
"מי את?!" היא לחשה לחלל החדר, "מי את?!" היא צעקה...
אך אותה דמות שנבטה אליה היתה דוממת וכמו כדי להכעיס חקתה
אותה על הצד הטוב ביותר...

היא רעדה, רעדה כמו שמעולם לא רעדה, גם כאשר הטמינו את
חלומותיה בטלוליות עפר אף לא ברגעים איומים כאשר צפתה כיצד
עולמה נושר לו לאיטו כמו עלה שלכת ללא עץ קושר ללא חיות
מלטפת!
אך כעת היא רעדה,רעדה אל עצמה, אל תוך תוכה ...              

היא לא יכלה לזהות את מה שעמלה כ"כ לקבור-את עצמה! את מהוויה!
ידיה אט אט עטפו את גופה החמים כמו אם מנחמת ערסלו פעימות לב
שאיימו, לפתו, נאחזו בכל מרווח אויר...
היא התיישבה דוממת על מיטתה,הביית ריק,דמדומיי ערב...
קרניים אחרונות כמו נאבקות באור קלוש על זכות קיומן,
מבט מושפל, יד מסיתה...
הנה! את שוב עושה זאת! שוב מחביאה,שוב נעלמת,בורחת,לוקחת,  
כל עבר שלא יהיה בך חלק נזכר שיקום ימרוד, ידרוש לשרוד,
יאבק, ילחם
שלא יהיה בך לב מנחם!!
"ממה את פוחדת? ממה את בורחת?" כן,היא זהתה את הקול הזה...
היא זהתה את השאלות הללו,הקול שרדף אותה  שתקף אותה כשכ"כ  לא
היתה מוכנה, כשכ"כ חפשה את החופש! (?)...
כשחשבה שהעולם בכף ידה ואין מבין כמוה-היא לקחה סיכון! היא
לקחה ריזיקה!
היא ידעה שאם תפול,תפול לבד! ...                            
     
"אפול?! אני?!"  גיחחה מול עניים חומות גדולות, אוהבות,
דואגות -דאגה כנה!,
"לעולם לא אפול" הפטירה לעברן!  "ואם אפול ואם אזרק כאבן שאין
לה הופכין... ואם אהיה כעלה נידף... כגל ללא חוף מחפש משען...
אתמודד!!"
לא שערה מה אמרה אז, לא שערה עומקם של דברים!
"תתמודדי!!!" פקדה,התחננה לדמות שבמראה...
"קומי! הכי בעוז בחולשתך...המשיכי הלאה" ---קולה דעך...
"כמו שהבטחת"-הוסיפה בלחישה...
הדמות שבמראה נראתה לה חזקה זכר לימי הכח, נסכה בה חוזק קר,
אכזר, חוזק שלא רצתה בו עוד ...
"ואולי, אינך חזקה... ואולי את בסה"כ  נפגעת התקופה...      
נפגעת מוסכמות חברתיות שאין לפרוש מהן ! (?)
"ואולי, אינך חסינה... ואולי את בסה"כ ילדה שבירה שחפשה מחסה
מצפיות הסובבים... מצפיותייה שלה..."
                                       
השמיים נעשו מעורפלים, חשכת לילה יורדת על העיר הצוהלת...
והבדידות עוטפת אישות כל ברייה...
אור סהר קלוש חודר מבעד חרכי תריסים ומאיר בבואה שפעם היתה
זוהרת, מושכת ועכשיו היא בסה"כ חיקוי אמן...
מבט אחרון נשלח לעברה
כן, לפתע היא יכלה לזהות שם משהו מוכר...
מן ניצוץ שחיכה לשעת כושר
מן הבזק אור בן רגע...
היא השפילה מבט, רגשות הכרת הטוב הציפו אותה...
לא ידעה כיצד תוכל לגמול לילדה הקטנה והמאמינה, שלא אבדה תקוה,
שחכתה לה במשך כ"כ הרבה זמן, שיכלה לסלוח בלב שלם...
לפתע ידעה שהכל יהיה בסדר...
הדרך סלולה עמוק בליבה...
אם רק תוכל להקשיב ללב ולא לכחד מהעתיד,
מהסובבים...
מעצמה...

זאת היתה הפעם הראשונה שיכלה להביט בעינייה שלה בעוז, בהבנה ,
בסליחה... בסובלנות!
חיוך שובב הצית בה אש, אש מחממת,
לא שורפת, שופטת, לוקחת, גומעת,
אש פשוטה ללא פילוסופיות... אש שהזכירה תום ובית אבא...
 "תודה" נשמעה לחישה בחלל החדר...
היא יכלה להשבע שזאת לא היא
אבל דמותה במראה הוכיחה סוף סוף: "זאת את!!!"