האטימות היא זאת שבסוף תהרוג אותי.
הבועה הזאת שאני נמצאת בתוכה מבולגנת כל כך.
אני כל כך עסוקה בעצמי, בחיים שלי, במחשבות שלי, ולא טורחת
אפילו לא לשנייה אחת לעצור ולהסתכל מסביבי. מה הולך כאן, או מה
הלך כאן. אני לא עוצרת לשנייה להבין, לחשוב, איך כל זה קרה
וחלף כל כך מהר, מבלי ששמתי לב.
איך זה שהחורף כבר בא? ועברתי עוד חורף בלעדייך.
ואיך זה שבסוף נשארתי בודדה, אך מוקפת מסביבי בכל כך הרבה
אנשים שמרגישים לי זרים לגמרי.
איך לא שמתי לב לכל המתרחשת מחוץ לבועה שאני חייה בה?
אני באמת רוצה לדעת דברים חוץ מעל עצמי, רוצה לדעת מה הסובבים
אותי מרגישים, חושבים, או סתם באמת להקשיב להם ולא רק לשמוע.
איך זה שאני כבר לא יודעת להקשיב לדברים חוץ מלעצמי?
איך הפכתי להיות כזאת, מרוכזת כל כך בעולם שלי ולא איכפת לי מה
קורה מסביב.
וזה מפחיד אותי כל כך, מפחידה אותי המחשבה שלא אוכל לצאת מזה,
שאשאר ככה אטומה. ומה שיותר מפליא, שהנה, שוב, אני מרוכזת אך
ורק בעצמי, מפחדת ממה שיקרה לי, לא מפחדת מה אחרים מרגישים,
האם אחרים פגועים ממני, האם הם דואגים לי, האם בכלל שמים לב
לזה?
אני חייבת לצאת מזה, חייבת להפסיק, לצאת החוצה, להקשיב, אני
חייבת.
אחרת אני באמת אאבד את כולם, אאבד את עצמי.
אני חייבת לצאת מזה.