ה פ ר ו צ ה
היא הייתה צעירה מאוד, למעשה נערה עדיין. אך לפני כחודשיים
יצאה אל העולם הגדול. לא, היא לא עזבה את הבית לגמרי. על פי
לבושה, ירכית וחצאית "עד הברך" בצבע חאקי בהיר-חיוור, ועל פי
כובע הסירה הכחול-בהיר שחבשה לראשה, כשתיק שחור שרצועתו תלויה
לה על כתפה הימינית, ניתן היה להבחין כי הנערה גוייסה לא מזמן
לצה"ל, ולא סתם לצה"ל, אלא לחיל האוויר. על שרוולי הירכית לא
היה עדיין כל סימן לדרגה כלשהי. "דרגה: טוראי, מקצוע: רובאי
1", כפי שנרשם בתעודת החוגר. אומנם, חפצה הייתה לשרת בתפקיד
ובחיל אחרים, נניח, פקידה פלוגתית בצנחנים, תפקיד נחשק בקרב
החיילות, אך בכוח אדם של צה"ל לא היה כנראה צורך בכל כך הרבה
פקידות פלוגתיות. הייתה לה, לנערה, האפשרות להמשיך במסלול של
מפקדת כיתה במחנה טירוניות, כפי שהציעה לה המ"מ בשיחה שהתקיימה
במשרדה לקראת סיום הטירונות ב"מחנה שמונים", אולם ויתרה על
הרעיון, לאחר ששקלה האם כדאי להעביר את השירות הצבאי כולו
"בטירונות אחת גדולה" והיא, תוך יומיים-שלושה, עומדת לסיים
"סוף סוף" את הטירונות שלה עצמה. לבסוף נפל הפור, והנערה
צורפה לשורות חיל האוויר.
עכשיו, בשעה 21:00, בלילה קייצי ומהביל שכזה, ליד תחנת הרכבת
ש"בדרך חיפה", עשתה החיילת דרכה לביתה לחופשה קצרה. בדמיונה
תיארה לעצמה איך תגיע לביתה בסביבות השעה 22:00 בלילה, איך
אימה תקבל פניה בפתח הדלת ותושיב אותה מייד ליד השולחן לארוחה
טובה ואחר כך, "מקלחת טובה ולישון." כל שהיה עליה לעשות, לחצות
את הכביש של "דרך חיפה" ולתפוס את קו 86 של אוטובוס "אגד".
ואכן, כך עשתה. בזהירות חצתה את הכביש וצעדה אל עבר התחנה.
המקום נראה חשוך ושומם מאדם, והחיילת רק התפללה שהאוטובוס יגיע
כמה שיותר מהר. כך המתינה חמש, עשר וחמש עשרה דקות, אך שום
רכב גדול הדומה לאוטובוס לא נראה באופק. כעבור כעשרים דקות של
המתנה, החליטה "לעזוב את המקום החשוך הזה" ולצעוד לעבר תחנת
האוטובוס שברחוב ארלוזורוב הסמוך, שם בוודאי המקום מואר והומה
אנשים, אשר יצאו מהצגה או מופע כלשהו ב"בית לסין", או סתם
אנשים שבילו בחנויות בכיכר המדינה הסמוכה. כך צעדה החיילת
ברחוב ארלוזורוב ולבסוף, לאחר כברת דרך ארוכה, הגיעה לתחנת
האוטובוס של חב' "דן" - קו 18. להפתעתה הרבה, גילתה חיילת
חיל-האוויר במקום קבוצה גדולה של כ-20 אנשים הממתינים בתחנת
האוטובוס. "מה קרה?" - שאלה את אחד הממתינים. "יש שביתת
אוטובוסים כללית" - השיב לה זה, ובהתמרמרות הוסיף: "אני מחכה
כאן כבר שעה לאוטובוס". "תודה" - השיבה לו החיילת, ובחוסר
ברירה תפסה לה משבצת על המדרכה והמתינה כמו כולם לאוטובוס
המיוחל.
תנועת כלי הרכב זרמה לאיטה ברחוב ארלוזורוב. בשעה זו, מיהרו
האנשים להגיע לביתם, מי לאחר יום עבודה מפרך ומי לאחר בילוי.
לפתע, עצרה אחת המכוניות לצד המדרכה...שם, על המדרכה, במרחק של
כשני מטרים ממנה, עמדה בחורה צעירה, לבושה בלבוש צעקני, בחולצה
מנומרת ובחצאית עור שחורה, המכסה בקושי רב את חלקם הגבוה יותר
של ירכיה, ופניה מאופרות באיפור כבד. לרגליה נעלה זוג מגפיים
שהתארכו עד לברכיה. המחשבה הראשונה שחלפה בראשה של החיילת
הייתה: "מי הולך במגפיים בחום הזה?" ועוד מחשבה: "הינה, תפסה
לה טרמפ הביתה". הצעירה החליפה משפט או שניים עם נהג הרכב,
אחר כך פתחה את הדלת הקדמית ברכב והתיישבה בזריזות ליד הנהג,
שלחץ על דוושת הגז, והשניים יצאו לדרכם.
אך מה הייתה רבה הפתעתה של החיילת, משהבחינה כעבור כ- 10 דקות
באותו רכב ממש, הבא ממול ונעצר בצידו השמאלי של הכביש. מן הרכב
יצאה בקלילות אותה בחורה צעירה, כשהיא אוחזת את ארנקה בחוזקה.
היא הסתכלה ימינה ושמאלה וחצתה במהירות את הכביש בין המכוניות
המשתרכות להן בכביש באורות דולקים, עד אשר הגיעה לשפת המדרכה
שמנגד, ממש לאותו מקום ממנו יצאה ל"דרך". בעוד זו לא הספיקה
להגיע אל המדרכה, יצא בחור שחום עור ומצולק פנים מחצר אחד
הבתים, וניגש אליה. תוך שזו תולה בו עיני עגל, פתחה את ארנקה,
שלפה ממנו שטרות כסף, מסרה לידיו, וניכר על פניה שהיא מצפה
ממנו לאות תודה כלשהו. לבסוף, לאחר שספר את השטרות, התרצה הוא
והתנשק איתה קלות, ואחר כך האיץ בה לשוב אל מקומה שעל המדרכה.
נראה היה, כי הצעירה מרוצה עד מאוד ובאה על סיפוקה. ככל הנראה,
חשבה כי היא היא אישה של גבר אחד, כאשר, למעשה, הייתה היא אישה
של כל הגברים. נראה היה, כי היא מוכנה לעשות הכל עבור הגבר
שלה, גם לעסוק בזנות.
חיילת חיל-האוויר נראתה מזועזעת עד עמקי נשמתה הרכה בשנים.
הייתה לה זו הפעם הראשונה בחייה, שבה נתקלה בפרוצה בשעת מעשה,
ועובדות החיים, אורחותיהם על פני כדור הארץ והמחזה שנגלה
בפניה, נפלו עליה כרעם ביום בהיר.
שביתת האוטובוסים נמשכה עוד ועוד. מדי רבע שעה לערך, הייתה
עוצרת מכונית ליד הפרוצה, הנהג מחליף עימה מילה או שתיים, זו
נבלעת בתוכה ולאחר לא יותר מ-10 דקות, מחזיר אותה הנהג למקומה,
שם מוסרת לסרסורה את שטרות הכסף וחוזר חלילה, וחוזר חלילה. רק
קבוצת האנשים ובהם חיילת חיל האוויר, המשיכו עדיין לעמוד על
מקומם ולא משו משם.
בשעת חצות של אותו לילה חם ולח, קיץ 1974, הסתיימה שביתת
האוטובוסים הגדולה, ובאחת אחר חצות שבה סינדרלה, לבושה במדי
חיל האוויר, לביתה, כשהיא מלאה בתובנות: "בעולם ישנן גם
זונות, מאחורי כל זונה עומד סרסור, ומאחורי כל בית זונות עומדת
המדאם"
נכתב היום, 17.1.2015 - מוקדש לכל בתי הזונות,לסרסוריהן ולמדאם
של בית בושת, באשר הם.
בקרוב, רעיון חדש לספר
ילדים שעלה בראשי:
"הצלופח אהרון מספר
סיפורים לילדים" (המשך
יבוא)
אהרון הצלופח מספר לילדים
פרק א'
רמת אביב - דייר חדש ושמו אהרון
והימים ימי החופשה שלפני חג הפסח. החורף עשה בימים האחרונים
סימנים כמי שעומד לנטוש את השנה הנוכחית, בהמטירו גשמיו
האחרונים על פני אדמתה של המדינה הארץ ישראלית, אשר עומדת
לחגוג עוד מעט קט את חגיגות השבעים להיווסדה, שזה לא עניין של
מה בכך למדינה קטנטנה, אשר נראית כנקודה קטנה על פני הגלובוס.
ליל הסדר הולך וקרב, וכל ילד או ילדה, בני הזקונים של המשפחה,
יעמדו על כסאותיהם וישירו במלוא גרונם את השיר: "מה נשתנה
הלילה הזה מכל הלילות", לאחר שהתאמנו במשך כל השבוע האחרון,
כדי שחלילה לא יטעו ברגע הגדול הזה. ואילו המבוגרים, סבא סבתא,
אבא אימא, דודים דודות וכל המוזמנים, יעזרו להם לקטנטנים, שמא
ייכשלו במבחן ליל הסדר. הם, המבוגרים, ישאלו עצמם מה השתנה
השנה הזאת ומה עוד עשוי להשתנות כאן, אשר לא השתנה במשך שבעים
השנה האחרונות.
ומה בעצם השתנה כאן? "בירתנו, ירושלים, עדיין אותה ירושלים.
הכותל המערבי עדיין עומד שם לתפארת כמו בימי המקדש. בצפון הארץ
פרושים להם מרחבי הגליל ממש כבימי התנ"ך, כשבמרכז מנצנצת בכחול
גליה לא אחרת מאשר הכינרת, אשר נותרה ממש כפי שהייתה במשך
הדורות, אלא שמסביבה נטועים יישובים רבים, שאורותיהם מנצנצים
עם רדת החשיכה.
בשנת השבעים למדינת ישראל, עדיין ממתין בסבלנות הנגב המדברי
שבדרום לגל אנשים, אשר יגיעו בהמוניהם ויקימו בו בית. אומנם,
המלחמה לא פסקה שם מעולם, ומטחי טילים פוקדים את אזור הדרום
מפעם לפעם, אלא שהתושבים עדיין שם, כאילו נאחזו באדמה כשורשים
עבותים של עץ ענק.
ובמרכז, עיר השעשועים תל-אביב, אשר הצמיחה ערים סביב סביב
כפטריות אחר הגשם, ובכל עיר מרכזי שעשועים וקניות, חנויות
לרוב, ובניינים אשר תפסו כל חלקת אדמה טובה. אומנם, העיר
תל-אביב השתנתה והתפתחה רבות במשך השנים, אלא שנחל הירקון
שבפאתי העיר עדיין זורם כהרגלו, ממש כמו בימיו הטובים
והצלולים, ואפילו דגים ועוד מיני יצורים מימיים עדיין משייטים
שם בין הגלים כבימים ימימה.
בימים אלה של פסח 2018, ברמת-אביב (שיח מוניס) התעורר לו
שמוליק הבוקר בנחת. שמוליק נטל לו מספר ימי חופשה מעבודתו
המכובדת כמנהל חברת "הייטק" ידועה, כי גם לו מגיע לנוח קצת.
מן המטבח נשמעו קולות ורעשים של הזזת חפצים ומפעם לפעם, זרם של
מים מן הברז שבכיור. שם, במטבח, עסוקה הייתה דיצה רעייתו עד
מעל לראשה בנקיון המטבח וצחצוחו, לאחר שכל הבית היה כבר מצוחצח
מן המסד ועד הטפחות. החלונות הוברקו במרץ רב, וילונות, תריסי
הבית, נברשות, ספרים אובקו, מחשבים ומקלדות, ואפילו מתגי החשמל
המצויים בכל חדר מחדרי הבית, זכו אף הם לניקוי יסודי. כעת,
נותר רק היעד האחרון לניקוי - המטבח. לכבוד ניקיון המטבח,
התעוררה הבוקר דיצה בשעה ממש מוקדמת. בשעה 5:00 כבר הכינה לה
כוס קפה לפני שתסתער על ניקיון המטבח והמטרה, להספיק לנקות כמה
שיותר לפני שהילדים, עומר ומאי יקיצו משנת החופשה שלהם, כי
כאשר עומר ומאי חסרי המנוחה ערים, יקשה עליה הדבר עד מאוד.
לפתע, תוך כד שהיא מרוקנת את תכולת המקרר, צץ במוחה רעיון.
"למה ששמוליק לא יעסיק היום את הילדים? אולי יסעד עימם באיזה
בית קפה ארוחת בוקר ישראלית הגונה, יקנה להם איזו גלידה טובה
וביחד יצפו באחד הסרטים לילדים? כך ייטב לכולם. האב יבלה מעט
עם ילדיו, הילדים יהנו הן מחברתו של אביהם והן מן הבילוי, והיא
תוכל להמשיך ולקרצף את מטבחה היקר באין מפריע.
לא הספיקה לסיים את קו המחשבה הזה, וכבר התייצבו השלושה במטבח
עצמו כשהם מקימים לא מעט רעש. שמוליק זקוק היה באופן מיידי
לכוס הקפה שלו, והילדים חיפשו את החלב וקופסת דגני הבוקר בין
כל מוצרי המזון, מוצרי החלב, הבשר והירקות אשר הוצאו זה מכבר
מן המקרר. דיצה האם לא התמהמהה ומייד הציעה לשמוליק הצעה שקשה
לסרב לה: "מדוע שלא תבלו מעט היום, אתה והילדים יחדיו? תאכלו
ארוחת בוקר הגונה ואחר כן לסרט? כך יהנו מעט הילדים מחברתך..."
לשמע ההצעה המפתה של אימם קפצו מייד הילדים על המציאה: "כן כן,
רוצים לקניון" - הגיב עומר בן העשר. "כן, לקניון" - ביקשה מאי
בת השמונה, שקיוותה לשוב הבייתה בסופו של יום עם צעצוע חדש
כלשהו אותו תבחר בקפידה בחנות הצעצועים.
שמוליק, האב הגאה, חשב לרגע על הרעיון הזה, אך לפתע צץ במוחו
רעיון טוב יותר: "מה דעתכם לשנות מהרגלכם הקבוע לבלות בקניון?
יש לי רעיון טוב יותר. אקח אתכם לבילוי מרתק יותר, כפי שאבי
ואני נהגנו לבלות פעם. המתינו רגע, אני כבר חוזר.." עומר לא
ידע אם לקבל את הרעיון אם לאו, ומאי, בכל מקרה, חשבה שהינה היא
עומדת לאבד את הצעצוע מחנות הצעצועים שציפתה לרכוש, כי הרי
צעצוע חדש עדיף על פני כל בילוי אחר...
לא חלפה דקה, ושמוליק הנרגש שב ובידיו אוחז הוא חכה, ולא חכה
צעצוע אלא חכה של ממש. "ילדים, היום נלך לדוג דגים בירקון" -
הודיע לילדיו בטון חגיגי. לא ברור האם דיצה האם הייתה מופתעת
יותר מאשר ילדיה למשמע הרעיון הנפלא הזה. בכל אופן, הינה יתפנה
לה הזמן והיא תוכל לשקוע כל כולה בניקיון המטבח. עומר לא ידע
כיצד להגיב, ואילו מאי, היא כבר ויתרה על הצעצוע החדש שלה.
אולי מחר יתמזל מזלה, או שתמצא את האפיקומן בליל הסדר ותזכה
לצעצוע חדש.
"נו ילדים, לכו מייד להתלבש. כבר אנחנו יוצאים" - פקד עליהם
שמוליק בטון מצווה כאילו פיקד על פלוגה צבאית. דיצה לא התעכבה,
ומייד הכינה שלושה כריכים עבור השלושה, וגם בקבוק שתייה קרה,
וכמובן, בשקית ניילון הכניסה שתי פרוסות לחם כפיתיון לדגים
הטריים, אשר יגיעו אל מטבחה המצוחצח היישר מנחל הירקון.
כעבור כרבע השעה, נראו שלושת בני משפחת הדר, האב ושני ילדיו
יוצאים את בית הקומות שברמת אביב. שמוליק הפעיל את שלט הג'יפ
המפואר הכסוף שלו, אשר רכש במיטב כספו, ושני ילדיו נכנסו מייד
פנימה והתיישבו במושב האחורי של הג'יפ. את החכה הניח מאחור,
וכך יצאו השלושה לעבר נחל הירקון במטרה אחת, למלא את המשימה
ולהביא דגים טריים הבייתה. אפילו מאי התנחמה בעובדה, כי אם לא
צעצוע, לפחות תהיה לה חיית מחמד - דג אחד לכל הפחות, אותו
תכניס לאקווריום שבסלון ביתם.
באותה שעה ממש, בזרם המים שבשפך הירקון, שייטו להם מספר
צלופחים, בין שאר יצורי המים, חבריהם הדגים, אצות הים. על פי
תנועת מספר צלופחים יחדיו, ניתן היה להבחין כי מדובר בעצם
במשפחה, משפחה של צלופחים, אשר נעו הלוך ושוב, הלוך ושוב במים
כשהם שוחים בקבוצה מתואמת היטב אנה ואנה. משפחת הצלופחים, כמו
כל משפחה אחרת, זקוקה הייתה בדחיפות למזון, הן עבור ילדיה והן
עבור האב, האם, ואפילו הסבתא זקוקה הייתה למזון אשר יחזק אותה
מעט.
כעבור זמן מה, משלא עלה בידם למצוא כל מזון באזור המים הקרוב,
החליט לפתע הצלופח האב ליטול יוזמה ולמצוא מזון במקום מרוחק
יותר.
"אישה, ילדים, חמותי היקרה, אנא הישארו באזור זה של הנחל, אני
אתרחק מעט לגדה השנייה, אולי שם יתמזל מזלי ואמצא מעט מזון אשר
השליך אחד מן העוברים ושבים למים, כי כידוע לכם, משפחה יקרה,
כפי שאומר הפתגם הידוע: "משנה מקום משנה מזל". אם וכאשר אמצא
מזון, אתרומם מעל המים ואסמן לכם להצטרף אליי. בבקשה לא
להתרחק. הישארו במקומכם" - אמר, ולאחר שאלו הנהנו בראשיהם לאות
הסכמה, החל להתרחק כשהוא מתנועע לעבר גדת הירקון שמנגד.
לא נערך ולא עבר הגהה.
