הקול החלול הידהד בין האולמות באין מפריע, נישא על גבי רוח
ואבק, עובר בין טרקלינים וחדרי שינה אשר שנים רבות לא עבר בהם
דבר מלבד אותו קול חולף. נחסם מדי פעם על ידי שריונות מאובקים
ופוחלצים של חיות שנכחדו זה מכבר, הידהד הקול והשתוקק שיפריעו
לו. מקור הקול ישב בנינוחות על כיסא עצום באולם הגדול ביותר,
כתרו שמוט על שיער זהוב המכסיף לאיטו, עיניו עצומות, ראשו שעון
על יד עצלה ופיו לא חדל מלחבר מילים;

"שני קוסמים ולאל,
ענו אז לדרקון,
שגם כישוף כובל
לא יעזור מול השעון.

הדרקון האיום, האדיר
פצח אז בשיר,
שלמד מאמא דרקונית
ביום הראשון, בשנה השנית.

שיר על שני קוסמים ולאל,
אשר בבוקר יום אביב..."

המילים הן אותן מילים כבר שנים ארוכות, חוזרות על עצמן ברצף
בלתי פוסק של שיר על שני קוסמים ולאל. הקול לא שינה בעצמו דבר,
אותו סולם, אותו טון ואפילו הנשימה נדמית כאותה נשימה. משאלתו
של המלך, כבר רבות בשנים, היא שמישהו יבוא ויפסיק סוף סוף את
השיר הלא נגמר. הוא זוכר בקושי את האדם האחרון אשר ביקר
בארמון; איש קטן בעל עיניים צרות, מלוכסנות ומשונות אשר החזיק
בידו מקל שחור ולא הפסיק לאיים על המלך בעזרתו. נראה לו שזה
היה איום, אבל הוא לא יכול להיות בטוח. האיש הקטן היה כל כך
מבוהל כשהוא הגיע לכאן. צועק מילים בשפה שהמלך לא ממש הכיר.
הגילוי של שפה שהוא אינו מכיר ודובר כל כך הפתיעה את המלך שהוא
כמעט-כמעט הפסיק את השיר על שני קוסמים ולאל. לקח לו רק כמה
שניות לגלות את הדמיון הרב בין השפה של האיש הקטן והמבוהל לבין
שפתם של הנזירים אשר אכלסו את צלע ההר הכחול. הוא באמת תהה
לעיתים מה עלה בגורלם של אלו אשר היו בטוחים כי הבינו את סוד
היקום. אם להודות על האמת, הוא תהה על גורלו של כל העולם כפי
שהכיר אותו. האיש הקטן, בכל אופן, התנדף די מהר. נרגע כשהבין
שהמלך לא מתכוון לעשות דבר מלבד להמשיך להביט לעברו ולהוסיף
לשיר. כעת ישנו וודאי איש קטן בעל עיניים מוזרות התועה בין כל
אותם טרקלינים עצומים ופרוזדורים לא נגמרים. לא, כעת יש איש
קטן ומת. כבר עברו 60 שנים מאז שהוא קפץ לביקור הנימוסין שלו
והמלך לא הכיר עוד אנשים אשר מסוגלים להסתדר זמן רב כל כך ללא
מאכל ומשקה. מי האדם הקודם אשר המלך זכה לחזות בו? מי ביש המזל
הקודם? המלך אימץ את מוחו בזמן ששני הקוסמים ולאל עברו בין
יבשות העולם וכשפו ילדות צעירות. זו היתה אישה, את זה הוא
יודע, היא גם היתה מאוד יפה. היא נכנסה בבטחון עצמי רב אל תוך
האולם, בטוחה ביופיה. נשמתו של המלך כמעט נעתקה באותו רגע, אבל
את שירו הוא המשיך. האישה לא התעכבה יותר מדי, הציצה אל המעיין
במרכז האולם - לרגע קצר חשב המלך שבכל זאת ייאלץ להפסיק את
שירו - אבל המשיכה בדרכה כעבור שניות אחדות. גם היא כבר מתה
עכשיו, וקצת חבל לו עליה. היא היתה כל כך צעירה ויפה, מסוג
הנערות ששני הקוסמים ולאל נהגו לכשף שנים רבות כל כך. אפילו
היא לא הפסיקה אותו משירו. אבל הוא לא היה צריך להתאמץ על מנת
להיזכר בפעם האחרונה בה פסק השיר להדהד בין האולמות. זכרונות
נעימים נשמרים היטב בראשו. לפי החישובים שלו, אם אף אדם לא
יגיע אל האולם המרכזי ויבצע דבר מה דרמטי עד מאוד, המלך יצטרך
להפסיק לשיר רק בעוד 30 שנה. להפסיק לשיר ולשתות כוס אחת. הוא
כבר הכין את הכוס לפני 15 שנה, נהנה מהמחשבה על רגע ההפסקה.
שום כישוף לא הוטל על המלך, לא קסם, לא קללה ולא ציווי אחרון.
הוא יכל להפסיק לשיר בכל רגע בו יחפוץ, הבעיה היא שלא היה לו
חפץ בכך. והוא כל כך ערג לאדם שימציא לו את הסיבה להפסיק לשיר.
היו אפילו רגעים בהם החליט לעצמו שהוא יתן לאותו אדם לשתות יחד
איתו כוס. סתם
כך, אפילו שלא יהיה בכך צורך אמיתי. אבל אף אדם לא היה טוב או
רגיש מספיק על מנת לעצור את שירתו החלולה של המלך, והמלך המשיך
לשיר. הוא לא תמיד שר, זה דווקא עניין די חדש. אבל מהר מאוד
נמאס לו מהעניין הזה. כפי שנמאס לו מהציור, הפיסול, הכתיבה,
החקירה, המשחק, האהבה, ההתעמלות, המתמטיקה, הפיזיקה, הכימיה,
הכשפים, הרוע והשמחה. כפי שנמאס לו מכל תחביב אשר ניתן להעלות
על הדעת. ציוריו היו מושלכים לצידו, פסליו - רבים מספור- ניצבו
בפינת האולם ושוממו כל בר דעת אשר הביט בהם. מחזות, ספרים,
רומנים, סיפורים קצרים, שירים ארוכים היו מסודרים לאלפיהם על
המדפים אשר כיסו את קירותיו, המפליאים בגודלם, של האולם. כולם
פרי עטו של מחבר אחד. הוא כבר ידע את סוד היקום, את סוד
האנשים, ואת כל הסודות אשר אינם עוד סודות לו. כן, זה בהחלט
סיפק לו התרגשות לכמה עשרות שנים, אך בבא הזמן- גם ההתרגשות
הזו שככה. האהבה, הו, האהבה. היא סיפקה לו שעשוע לכמה מאות
שנים. היו רגעים בהם חשב כי לעולם לא יתייאש ויתאכזב ממנה, אבל
גם הרגע הזה הגיע והשאיר אותו למצוא לו עיסוק אחר. טיפוח גופו
היווה עניין לכמה שנים, הוא אפילו הצליח להגיע לשליטה מוחלטת
בשריריו. שליטה כל כך מוחלטת עד כי עלה בידו לגרום לעפעפיו לא
להסגר במשך שנה. בחלוף אותה שנה, אבד לו מאור עיניו. אז הוא
שלח שתי רגליים שריריות, מישש את דרכו אל עבר מרכז האולם, מצא
את כוסו ושתה מלא לוגמיו. העיניים חזרו לראות כבעבר ואף טוב
מכך. כבר לפני זמן רב עלה בידו להבין כי נעורים משמעותם אינה
רק החיות הגופנית, אלא גם בריאות בלתי מוגבלת. כאשר, בסופו של
דבר הגיע לפסגת היכולת האנושית, כפי הידוע לו, זנח גם את משחק
השליטה בגופו ופנה למצוא עיסוק אחר. מדעי העולם, מדעי החיים,
מדעי המאגיה והכוחות האפלים היו גם הם עיסוקים יפים בשעתם.
לשעה קלה.
וכעת הוא שר. שר שר שר.
הוא יושב, שר וחושב לו על כל מה שהיה ועל מה שיהיה.
מה שיהיה. מה יהיה?
הוא לא יודע איזה עוד עיסוק יוכל להמציא לעצמו. הוא יודע את כל
מה שמורשה האדם לדעת וחלקים מידע ששמור לאלים בלבד. הוא מסוגל
לכל דבר ויש לו כל דבר אשר הוא חפץ בו. חוץ מאדם שיפסיק את
שירו. החלטה רגעית, אשר קיבל לעצמו מאות פעמים בעבר מחליטה
לעצמה כי יהיה זה מתאים מאוד אם ברגע בו תיפסק שירתו, יפסיק
הוא את שיר חייו.
השיר כה ארוך כבר עכשיו. כמו חבל המלופף סביב כדור הארץ אלפי
פעמים. והוא רק מותח את החבל, ומותח, ומותח.
שמישהו יפסיק את השיר האיום.

"הוציא לאל פיגיון כסוף,
חיוך מאוהב שיגר לנערה,
פוסע ברגש אל עבר שדה החשוף
ומוצא את ליבה הפועם במהרה".

את השורה האחרונה שר המלך ברגש, הוא זוכר את המקרה ההוא טוב
מאוד. כמה נהנה באותו זמן. לפעמים הוא חשב לעצמו כי האדם הרבה
יותר מאושר בזמן שהוא מחפש אחר המטרה אשר הציב לעצמו מאשר אחרי
שהשיג אות...
שקט. האולם הגדול יודע שקט ראשון זה עשרות שנים.
מי הפסיק את השיר?
השיעול העולה מגרונו של המלך ענה על השאלה. הוא נצרד? הוא לא
יכול להיצרד. הבריאות שלו היתה מושלמת.
למה הוא משתעל? מה, לכל הרוחות, מתרחש כאן?
המלך קירב את ידו אל פיו והמשיך בשיעולו כשלפתע חש שדבר מה נחת
בתוך ידו הפתוחה. הוא הביט בגוש השחור הקטן ואת השקט הזר מילא
גיחוך קל אשר לאט-לאט הפך לצחוק רועם. זבוב. בסופו של דבר,
ובסופו של זמן, המלך הוכנע על ידי זבוב.
חמש דקות של צחוק אשר ניגן על מיתר הטירוף עברו מהר מאוד והמלך
התרומם מכסאו. פיו מעט יבש אחרי שירה של שנים אך בריאותו עודנה
מושלמת לחלוטין כשהיתה.
הוא התקרב בצעד בוטח, נזכר באישה היפה ובצעדיה אל תוך האולם,
אל המעיין אשר במרכז. פוסע בינות זכרונות כתובים, מפוסלים,
מצויירים וחרוטים במוחו. נזכר בכל מה שניסה לשכוח ובכל מה
שנשכח בכל מקרה והבין שאכן הגיעה סוף סוף העת.
הוא הבחין בכוסו המחכה לו כבר שנים רבות והחליט לחלוק עימה
חוויה אחרונה, לזכר ימים עברו. ברק הזהב נצץ במים הצלולים
כשהמלך הרים את כוסו לאוויר, חובט בכוס דמיונית, "לחיים,
ידידיי", ושתה. ההרגשה המוכרת חזרה אליו מהר מאוד. פניו הוחלקו
תוך שניות, שערו הפך שוב זהוב לחלוטין, קומתו -על אף כי נדמה
היה שאינה מסוגלת לכך- הזדקפה אף יותר וכל גופו נמלא חיות.
אבל הנפש ידעה כי השיר תם היום.
הוא שלח רגל ארוכה וטיפס אל מעבר לעטיפת השיש אשר אחזה במעיין.
עומד שם, הוא נזכר בהכל. דמעות החלו זולגות מעיניו בזמן שחייך
מאושר. כעבור שניות אחדות, הוא עשה שימוש בדבר אשר חשב כי
לעולם לא יזדקק לו עוד. השליטה הלא אנושית בגופו ובשריריו.
הוא צנח אל המים, הנוזל מכסה את ראשו, ואחז בידיות השיש
המבוקעים במעטפת. כעבור דקה ראשו החל להיות סחרחר עליו והוא
החל לזוע באי נוחות. הוא התהפך על פניו על מנת שכאשר אחיזת
ידיו תשתחרר והוא יצוף מעלה, עדין יהיו מים אשר יחסמו את נתיב
נשימתו. בעודו עושה כן גילה דבר מה אשר בכל זאת הספיק לשכוח.
כתובת, אשר ציווה לחרוט על קרקעית המעיין לפני שנים כל-כך
כל-כך רבות. למרות כהות מחשבתו, האירוניה במצב היתה ברורה לו
היטב. 'לאל פתיין הנערות הבתולות', 'האציל לאל' ובסופו של דבר-
'לאל, מלך העולם הקדום' חייך חיוך אחרון לעולם, ומילמל את
המילים אשר ראה מולו לאט-לאט בעוד מים שוטפים את תעלות נשימתו
וכל העולם נעשה יותר ויותר כהה;
"הנעורים מבוזבזים על הצעירים".