רק לשכוח
אני רץ שם ורואה את המקום הזה ואני לא יכול שלא להיזכר בפעם
האחרונה שהינו שם, את ואני.
את שלחת לי הודעה "הוא מת, תבוא להלוויה מחר?" כאילו לא צפית
את התשובה שלי.
ידעתי שאת בוכה ושאת לא יודעת מה לעשות כי היית בעוד אחת
מההתנדבויות שלך שבגללם כל כך אהבתי אותך.
התקשרתי והייתי חסר אונים כל כך, לא הייתה לי שום דרך לעזור לך
כשאת שם אבל הבטחתי שאני אבוא כשאת תגיעי הביתה .
שעה ישבתי בבית וחיכיתי לך, לא ידעתי מה לעשות, מה להגיד, איך
לנחם אותך, אני לא יכול לראות אותך בוכה, אני לא יכול.
כשהגעתי שאלתי אותך אם את רוצה שנלך ואת הנהנת, הנחת את רגלייך
בסנדלים, אמרת לאח שלך שאת יוצאת לקחת טישו, ידעתי שתבכי בדיוק
כמו שאת ידעת.
הלכנו ככה ושתקנו, את לא דיברת ואני לא עניתי, לא ניסתי לנחם
כי איך אפשר לנחם אחרי מוות.
הגענו למקום הזה והתיישבנו וכל הדמעות שלך התחילו לנזול שוב
וחיבקתי אותך. את הנחת את הראש על הכתף שלי ובכית בשקט כמו
תמיד, כי התרגלת שאסור שישמעו, רק קול חנוק מדי פעם. ורק
הדמעות שזלגו על היד הזכירו לי שאת בוכה ואני רק חיבקתי אותך.
את התחלת למלמל בקול חנוק מדמעות: "זה לא הוגן-זה לא הוגן-זה
לא הוגן", ואני שאלתי אותך מה לא הוגן, אבל את רק בכית והמשכת
למלמל: "זה לא הוגן", ומדי פעם, בקול שקט אף יותר, אמרת "זו
היתה צריכה להיות אני".
ואת רק ניגבת את הדמעות ואת האף ורק רצית להפסיק לבכות, כל כך
שנאת לבכות, ואני, אני כל כך קינאתי בך שאת יכולה.
לא ידעתי מה לעשות, ישבנו שם במצבות של זיכרון ובכית על מותו,
ואני, מה אני יכול להגיד?
הרגשתי כל כך חסר ערך, איך זה שהאדם שאני אוהב בוכה ואני לא
עושה כלום כדי לעצור את הדמעות?
ואני יודע שהבכי הזה עזר לך, ואני יודע שזה שחרר את הרגשות
שהיו כלואים בך, אבל לא רציתי שיהיה לך רע, ולא אכפת לי שזה
חלק מהחיים, רק רציתי לראות שוב את החיוך שלך, זה שגורם
לעיניים שלך לזהור.
שאלתי אותך אם את רוצה שנמשיך ללכת ואת הסכמת, את היית מסכימה
לכל דבר כי בעצמך לא ידעת מה את רוצה או יותר נכון רק רצית
להחזיר את הזמן אחורה או להתעורר מהסיוט הזה, ואני ידעתי את זה
אבל לא היה לי מה לעשות.
המשכנו ללכת ואת החנקת את הבכי וכל מה ששמעתי בתור זכר לדמעות
היו השיהוקים האלו שמדי פעם ברחו לך כי עצרת את הנשימה כדי שלא
ישמעו שבכית.
ההורים שלך חזרו מבית החולים בו הוא היה וראו אותנו בדרך והם
היו שמחים כטבעם, הם ידעו שזה חלק מהחיים אבל את לא.
את צחקת איתם כאילו לא בכית עד לפני שנייה, הגענו לבית שלך
ואמא שלך העירה לך על זה שהשארת את אח שלך לבד ואת אמרת:
"סליחה לא חשבתי על זה", ואני, אני השתגעתי- מה סליחה?! היית
צריכה לבכות ואת לא בוכה בבית, את לא יכולת להישאר שם ואת
יודעת את זה בדיוק כמוני.
הסתכלתי עלייך ואת עדיין חייכת כי זו המסיכה שלך כשאת ליד
ההורים, ואת אמרת שאת לא באה לבית הספר, רצית להבריז, ואני
ידעתי שאת לא רוצה לראות את החברים שלך, שלא ירחמו עליך, רק
שלא ירחמו עלייך, שלא יראו שאת פגיעה. כמה שהערצתי אותך על
זה.
אמרתי לך שאני חייב ללכת כי כבר מאוחר וההורים שלך כבר לא היו
לידנו, הם ירדו הביתה, ואת נישקת אותי ואמרת לי תודה. הרגשתי
על הלחיים שלך את שאריות הדמעות.
הזיכרון הזה לא מפסיק לרדוף אותי, אני מגביר את הקצב, ואנחנו
בכלל לא יחד ואני כבר לא אוהב אותך, אבל הזיכרון הזה ממשיך
לרדוף אותי, אני לא יכול לשכוח את חוסר האונים שהייתי בו כשלא
יכולתי לגרום לך לחייך, ורק לרוץ מהר יותר, רק להגביר את הקצב,
הנשימה כבדה, והנה, פה הלכנו בדרכנו למצבה, רק מהר יותר שיכאב
יותר.
רק לשכוח.