New Stage - Go To Main Page


יום.
הנה אחד הימים שבהם אני חושבת על אובדן ליבי.
בהם אני שוקעת בדיכאון כואב כל כך, שאוכל בביסים קטנים חלק אחר
מגופי, בכל יום שכזה.

ימים.
היו לי ימים רבים שכאלו, ובימים האלה נאכל הרבה ממני...
אז מה כבר נשאר? וכן נשאר, כי עובדה שעכשיו הנה אני ביום שכזה
ואני עדיין נאכלת מבפנים.

רגע.
זה הרגע שבו העיניים שלי צופות בך, האף שלי מריח אותך, והלב
פועם בגללך.
זאת ההרגשה שאחרי שהיא עוברת, כשהיא נעלמת, ואז אני חוזרת, אני
בוכה.

שקט.
עכשיו אני שותקת. אני לא אומרת כלום, אני גם לא נושמת. אני רק
יושבת ולא חושבת, אני נואשת.

לילה.
גם אם זו לא באמת שעת לילה, אני אשן לי במיטה.
אני שוכבת בעיניים דבוקות מדמעות, אני נושמת נשימות קצרות
ומהירות.
המחשבה נודדת אל ביתך. העיניים נרפות. הנשימה מתארכת ומאטה.
הידיים שלך מחבקות אותי, אבל לא, אני מחבקת אותך עכשיו, אני
נותנת לך את האהבה שלי ואתה מקבל אותה.

רגש.
זה כל כך מציאותי, החלום. אני מתעוררת. זה כבר לא חלום.
אני לבד מחבקת את הכרית שלי, לרגע חשבתי שהיא אתה.
הרגשתי משהו, הייתי שלמה. עכשיו אני חסרה.

חושך.
הצרצרים בחוץ שרים. ירד הלילה אחרי הכל. העיניים חזרו לדמוע,
אבל לא כמו קודם. דמעות דקות, מתפתלות בעדינות מזיווית עיניי,
משתהות ויוצרות שביל קר עד שנספגות בשיערי.

כלום.
אני לא בהכרה וזה לא בגלל השינה. זו לא נקראת שינה, סתם מנוחה,
אפיסת כוחות.

שקט.
עיניי נפקחות, אני מרגישה את השקט, אבל זה לא שקט של שלווה. זה
שקט של כניעה, של ויתור.

שקט.
אני חיה.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 30/3/08 17:43
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נעמי מלכה

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה