"צאי מזה כבר!!! את גוויה מתה!!!"
שתיקה מאוד ארוכה וכל מה שאפשר לשמוע זה את הדמעות המעטות
שהצליחה להוציא מעצמה.
תמיד הוא צודק אבל הפעם הוא ממש הגזים. הוא ממש פאקינג צודק.

את גוויה מתה.
המילים האלה לא יוצאות לה מהראש. אין שום דבר שמצליח להוציא
אותה מהעדר הפרופורציות שהיא חיה בהן חוץ ממנו. אולי זה טוב
שהוא חבר. היא צריכה אותו. הוא הפרופורציות שלי. הוא
א-פרופורציות, כל מה שהיא צריכה בחיים. כשהוא לא שם אז אין לה
פרופורציות. היא עושה דברים מפגרים. נזרקת על אנשים במועדונים
מטומטמים ומיותרים, סתם כדי להרגיש שיש מישהו שאוהב אותה, כדי
לא להרגיש כמו גוויה מתה. ככה זה היה תמיד. כשהוא היה מתחיל
להעלם, זאת אומרת שהייתה לו מישהי חדשה, היא הייתה מתחילה לאבד
פרופורציות. כי לא היה מי שייתן כאלה. כי הוא עכשיו נעלם.
את גוויה מתה.
הוא נעלם והיא ממשיכה להיות גוויה. מסתובבת סביב הזנב של עצמה.
בלי שום מטרה. כולה מה היא רצתה?! להרגיש שיש מישהו שאוהב
אותה? יש בזה משהו רע?

אפילו לכתוב אני לא מצליחה. הכל יוצא כמו חרא. באמת אין בי
כלום. אני לא מצליחה לעשות, להרגיש, כלום. אפילו להשתכר ולהזרק
עם מישהו אני לא מצליחה כי אני שפוכה מדי. אפילו את זה אני לא
מצליחה לעשות כמו שצריך. אפילו להרגיש רע עם עצמי זה לא כמו
שצריך. אני פשוט כלום. גוויה מתה.