[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








"די", אני צועקת ומגלה שהתעוררתי מתוך שינה רצופת סיוטים.
שנייה אחרי אני לוקחת החלטה: "זהו, אני נוסעת." אני שמחה על
העובדה שאני נוסעת אבל יותר אני שמחה על כך שלקחתי החלטה. השם
ברלין צף לי בראש בלי התרעה מוקדמת, אז מבחינת היעד, אני
מסודרת.



"אני לא מבין למה חזרתי הביתה. הרי אין לי כל כך למה. אחרי
שאווה החליטה שבחור לא יהודי עם מחסור במשאבים לקיום עצמי יותר
מתאים לה, אני קצת לא מוצא את עצמי, לא בגלל שהיא עזבה אותי,
ולא כי היא הלכה אליו, אלא בגלל התחושה של איך יכולתי לחיות עם
אדם מהסוג שלה שנתיים שלמות. אה... אולי זו תחושת הגעגוע הזו
לאי-שקט, למשהו מוכר. למשהו. כן, כי אין כל כך מישהו שאפשר
לחזור אליו, לא בארץ. לעזאזל, עכשיו אני מבין למה לדוסים האלה
יש כ"כ הרבה ילדים, שיהיה למי לחזור..."




ארזתי את  המינימום הדרוש, המחשבות שלי נקיות. כמו שקט שלפני
סערה, תלוי במצב הרוח של האלוהים שאבחר לי באותו הרגע, אם
בכלל. אני יודעת שהסערה תבוא. אבל עוד מעט, אני מעדיפה לדחות
את הקץ.




התגעגעתי לבית ההורים בכפר. פסטורליה משוועת משהו, אין סוף של
פסטורליה, המון ירק, המון זיכרונות, נדמה שכל אבן שעליה אני
דורך מחביאה בתוכה איזשהו זיכרון ילדות, כזה שלא מתחשק להיזכר
בו, כזה שמתחשק לקמט ולזרוק לפח או להעביר במגרסה. להשמיד.




אני בשדה התעופה. תמיד עם אותה תחושה ששכחתי משהו, כל פעם שאני
עושה דבר גרנדיוזי, כמו פעילות יום-יומית של יציאה מהבית, יש
לי תחושה ששכחתי משהו. אני מכבה את התחושה הזו על ידי נפנוף של
"לא אכפת לי" ביד, איש זקן שמוכר סיגריות רואה אותי וחושב שאני
קוראת לו לבוא. הוא מגיע, מציע לי איזה משהו, אני מדמיינת את
עצמי מבקשת ממנו שיירה בי או שייתן לי מנת ייתר כדי שאוכל למות
ליום-יומיים ואז לחזור.
כאן מתחילה הסערה.




לקח להורים שלי די הרבה זמן לפתוח את דלת הבית החורקת, אמי לא
זיהתה אותי במיוחד, חשבתי אולי בגלל הגיל, ומיד חזרתי בעצמי,
חשבתי שזו אמא ושזו אמא שלי ואיך יכול להיות שהיא לא תזהה את
הבן שלה, הבן היחיד, היחיד והסורר, זה שקרע את מערכת היחסים
בינהם מיד אחרי גיל הצבא.
היא נתנה לי להיכנס, שלא בלי נזיפה על איך שאני נראה ובליווי
שלי פנימה בשאלות כמו: "האם זה החינוך שנתתי לך", ו-"האם באמת
ככה מתלבשים היום בגרמניה". עניתי לה שלא תדאג שהרגע ירדתי
מהטיסה וברגע שאגיע למלון אסדיר את ענייני האופנה שלי באופן
מיידי.




אני נהפכת להיות פקעת עצבים ואין לי סיגריה ולא ים בכדי להשתיק
את זה, להעביר. הכל מנוכר, אני שונאת את הניכור הזה, אני שונאת
את עצמי. אני חושבת שכל העולם שונא אותי, לועג לי, אני לא
יכולה לסבול מבטים של אנשים ולא את צחוקם, הכל פתאום נראה
כאילו זה מופנה כלפיי, כאילו במבטיהם אנשים הזרים לי מוכיחים
אותי וכאילו בצחוקם נשמע לגלוג רועם האומר:"היי, את, טיפשה.
בורחת. אין לך מספיק משאבים לדאוג לעצמך. את לבד. את לבד. את
לבד!!!"




השיחה עם ההורים שלי הייתה קולחת בהחלט :"שלום, מה שלומך, הכל
בסדר? איך בברלין? טוב. רוצה לשתות? טוב, אני צריכה לישון, אני
מאד עייפה, אני אצטרף לאבא שלך. לילה טוב."
אני חייב לומר שהפעם אמא שלי דחפה את הכעס שלה עמוק-עמוק
לבפנים. מסכנה. הייתה עייפה מאד, כנראה.
חזרתי לבית המלון, אספתי את החפצים ויצאתי לנמל התעופה.




הטיסה התאחרה, אני שוקלת אם לחזור הביתה ולשכוח מכל העניין של
הלעזוב, לצאת מגבולות הארץ הזו בפעם הראשונה בחיי ולעשות משהו
מעניין או משהו שאני רוצה. אני מחליטה להישאר כי שילמתי המון
בשביל הכרטיס וגם כי לקח לי המון זמן להשיג אותו. חוץ מזה
חישבתי את ההוצאות שלי שם והכל הסתדר, אז למה לי לדאוג בעצם.
בעודי חושבת את מחשבותיי הפרועות, לא שמתי לב שהתרחקתי מרחק די
רב מהמקום בו אני אמורה להיות. הגעתי לשער הכניסה ואם הבחור
שהרגע נכנס לא היה שואל אותי לאיזה כיוון זה הטיסה לברלין,
הייתי עלולה למצוא את עצמי במקום לא קונוונציונאלי.




אני נכנס בשער הראשי ושואל איזו תמהונית לאיזה כיוון זה הטיסה
לברלין, היא נראית כמתאוששת שואלת אותי: "מה" במין נימה של "מה
לעזאזל אני עושה כאן, כאן זה לא מקומי", מתנצלת ומנסה לכוון
אותי לשם אחרי כחמש דקות של ניסיון להחזיר את עצמה למציאות.
לבסוף היא נשברת ומציעה שנלך יחד, כי היא זוכרת את הדרך כשהיא
רואה אותה, אבל לא בעל-פה.




אני מטומטמת, טיפשה, שונאת את עצמי. היה בחור ששאל אותי איך
מגיעים לטיסה שלי ולא יכולתי לענות לו, התנהגתי מוזר ונפלטו לי
מילים שלא היו אמורות להימצא בחלל האוויר ההוא. לבסוף החלטתי
לקחת אותו ביד ולהוביל אותו למקום. נראה כאילו הוא קלט אותי
והוא בטח חשב שאני ממש מטומטמת. למרות שאמר שאני ממש בסדר וזה
בטח בגלל השעה. בטח... בגלל השעה...




הבחורה ההיא, ממש נראתה לי לחוצה. שמתי לב לזה למרות שממש לא
אכפת לי ממנה, אני ממש לא יכול להסביר את זה, אולי שטף אותי
איזה גל של רגשנות אחרי המפגש עם ההורים המקסימים שלי. לעזאזל,
שונא רגשנות ויותר מזה אני שונא לתת לאנשים להרגיש טוב על
התנהגות לא רציונאלית שלהם. עם הזמן אדם למד שאם לא כך, אתה
מחוץ למשחק ושום חברה מערבית- הגיונית לא תקבל אותך לשורותיה.
בקיצור, תהיה נחמד, תחייך גם אם האמא-ש'ך מתה עלייך היום בבוקר
וגם אם הראש שלך הפך בין רגע למפעל לייצור טילים גרעיניים,
אנשים אוהבים את זה, הם אוהבים אותך, קונים אותך ורוצים עוד
ועוד מהדבר הזה שהוא כל כך ייחודי, כל כך... אתה.
אני עולה על המטוס. סוף-סוף. מוצא מקום פנוי, נזרק על הכסא,
נרדם. אני עייף.




אני עולה על המטוס שלא בלי רגשות אשמה על כך שאני כביכול
בורחת, אבל מצד שני, כלומר מצד המחשבה
ההגיונית יותר, אני עושה את מה שרציתי כל חיי, אני עושה את זה
בתקופה נוחה, אין עליי מחויבויות של ניהול כל העולם ואני לא
זוכרת שלאחרונה הפכתי להיות סגנית ראשונה של אלוהים. אני פשוט
חייתי, עבדתי למדתי, סיימתי ללמוד, כמו שהוריי היקרים הבטיחו
שכך הכי טוב, חסכתי קצת כסף והנה אני פה. חיוך עולה לי על
הפנים, אני אולי מתחילה להירגע.
אני חולפת על פני הבחור ההוא מנמל התעופה הוא ישן, הפנים שלו
רגועות, יש לו מין יופי כזה, החולצה שלו לא מתאימה למבנה הגוף,
היה עדיף שילבש חולצת-T עם המכנס הזה. אני נעצרת, חוזרת קצת
אחורה ומחליטה להתיישב על ידו. אני מרגישה כמו ילדה שמתחשק לה
להציק למישהו שלא מתוך רוע, אלא מתוך רצון לתשומת לב. אני
מרגישה טוב עם התחושה הזו ושוקעת בתוך מחשבות על עצמי, בעיקר
שנאה עצמית.




אני מתעורר מתוך נמנום מתקתק וחמים, אני אוהב את התחושה הזו,
אני לא אוהב לראות את האוכל שמגישים במטוסים, שזה הדבר הבא
שאני רואה ויותר מזה אני מרגיש שנהיה פה צפוף. אני שונא את זה
ומתמתח בצורה שתתן לגברת להבין שהיא גוזלת ממני חמצן, אני
מרגיש שאני צריך לשירותים וכשאני קם אני שם לב שאותה הגברת היא
לא יותר מאשר אותה בחורה מתוסבכת שכרגע אני מצטער על שבכלל
פגשתי אותה בכניסה לנמל, אני לא מבין למה, אבל היה שם משהו
שכאילו רצה שאני אתקל בבחורה הזו שוב.




נחתנו. ברלין. פרפרים בבטן. אווירה אחרת. קור כלבים.
חיפשתי את הבחור בכל הזדמנות שהייתה, בירידה מהמטוס, בשלב
איסוף המזוודות, בקבלה. רק כי רציתי להיתקל בפנים מוכרות, שלא
יהיה לי כל כך קשה להתמודד עם עצמי, שאני כאילו אוכל לקחת
הפסקה מעצמי ולרגע לפנטז שיחה עם הבחור, לא כי הוא בחור אלא כי
הוא מישהו אחר שהוא לא אני. וגם כי אולי רציתי להרגיש חשובה,
שמישהו יתייחס אליי, שישים לב שאני קיימת ושיעשה עם זה משהו.




אני כבר כמעט שנה פה, בברלין, התאהבתי בעיר. עברתי שנה של
תהפוכות בעיקר באופי, הרגשתי שאני עוברת שוב את גיל ההתבגרות,
הפעם באמת, עם כל הקשיים הנפשיים, עם כל ההחלטות לגבי עצמי,
בשנה הזו הבנתי שלפוצץ את הבועה של עצמי ולעבוד עם חוקי
הגרוויטציה החברתיים, כך שאוכל להנחית את עצמי חזרה עם הרגליים
על הקרקע, יכולה להיות עבודה מאד קשה.
בגרמניה, מה לעשות, האנשים לא הכי נחמדים, הם מחייכים ולפעמים
גם זה לא ופה הנחמדות שלהם נגמרת. המעסיק שלי, שלימים נהיינו
חברים, חינך אותי המון דרך האופי שלו; הוא אדם קשה.
דרכו למדתי המון על עצמי, פתאום הבנתי שעד כה חייתי חיים של
אחרים, תמיד עניין אותי מה אחרים חושבים או יגידו ותמיד ניסיתי
שלאחר יהיה נוח וטוב גם אם זה על חשבוני. אף פעם לא הצטיינתי
במשהו, אחרי שהכרתי את המעסיק שלי שאפתי להצטיין כמעט בכל דבר
שעשיתי, שאפתי לשלמות, כל פעם שעשיתי משהו הדהדו לי מילותיו
בראש:" אם את עושה משהו, תעשי אותו מושלם". אני זוכרת שינויים
שחלו בי במהירות של כמה ימים, כשהייתי אומרת לעצמי:"לא, ככה
הייתי שלשום, היום אני אחרת".  




אני חי לי במין געגוע למשהו מרוחק, מאד קשה להסביר. אני חושב
שאני אפילו לא יודע מה זה, זו הפעם הראשונה בחיי שאני כ"כ מרחף
ולא מוצא את עצמי.




השתנתי. אנשים שפגשו אותי כשרק הגעתי לא מזהים אותי, אנשים
שעבדתי איתם. שהיו מספיק קרובים, מהססים שואלים לשלומי
ומוודאים וידוא עמוק אם זו אכן אני. אולי זה בגלל שהסתפרתי.
גלח.

יש לי זיכרון טוב לאנשים שהיה לי איתם משהו, איזושהי מערכת
יחסים אפילו כזו שהסתכמה במילת
"סליחה" כי עמדתי בדרכו או בדרכה.
היום פגשתי את הבחור שהובלתי למטוס ביום ההוא בשדה התעופה.
היום הזה וכל מה שבו נחרטו לי היטב בזיכרון, הוא הסתכל עליי
כאילו ניסה לשאוב ממני סוג של השראה לקו אופי שהיטשטש. זה מצא
חן בעיני, הייתי במצב רוח טוב ומאחר והחלטתי לעשות מה שאני
חושבת לנכון ולא כמו תמיד לנסות לחשוב מה אחרים חושבים עליי
כשאני עושה פעולה מסוימת, החלטתי לגשת אליו ולדבר איתו. מסתבר
שהוא דווקא זכר אותי, אם כי במעומעם.
השתעשענו שלא בלי ציניות על הפגישה הראשונה שלנו, מה שגרר שיחה
על דברים אחרים במהלך השיחה הוא התפלא שהידע שלי נרחב יחסית
לבחורה שהוא זכר ושהרושם שאני עושה עליו עכשיו הוא הרבה יותר
מעניין מהפעם הראשונה.




התיישבתי היום בבית הקפה המרכזי בעיר, הייתי די עייף, שוב
מרחף, לא מוצא פתרון לעצמי, הבחורה שניגשה אליי עם התפריט,
נראתה לי מוכרת, היא לא הייתה לבושה בבגדי מלצרית ואני חושב
שזו הפעם הראשונה שראיתי אותה כאן ובכל זאת היא עוררה בי שוב
אותה תחושת געגוע למשהו רחוק.
מסתבר שהיא זכרה אותי, אותה הבחורה משדה התעופה, שנה שעברה...
אם היא לא הייתה ניגשת אליי ומדברת איתי סביר להניח שהייתי
מפספס אותה. היא נראתה הרבה יותר טוב ממה שזכרתי אותה, לא
בחיצוניות, היה בה משהו פנימי שקרן החוצה ואותו חיפשתי, תחושת
הגעגוע שבי נדמה כשראיתי אותה, כל מה שרציתי לעשות זה לשבת
ולדבר איתה על הכל.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
עכשיו, כ"שלגעת
באושר" ירדה
מהמרקע, אנו
מציעים לך, עקרת
הבית, פשוט לשבת
ולדפוק לעצמך עם
מחבת בראש. זה
אפקטיבי במידה
שווה.


הנהלת ערוץ זיוה


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/3/08 23:51
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סרינה דורון

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה