הילד עם הקוץ בצידו הולך על חצץ בחניון הקניותר
מסתובב, תולש
מעיף הקוץ קיבינימט.

לא יודע למה, אבל תמיד כשאני מצלם אותנו
אני זה שמופיע בכל התנוחות הקשות
רגע אני רץ על ההליכון הגדול שבשמיים,
רגע אני מתגלגל
כמו איזו טיטי טובולינה
דב פנדה מפוחלץ, טוב,
המצלמה משקרת.

הם באמת עשו את זה משהו משהו, את הפארק חיות השעשועים -
שבילים רחבים לופתים את פינת החי, שולחנות הפיקניק,
גן-העינויים לרגלי הפגודה
מהאופק מתגלגלות צלליות רקדני הקונג-פו
כמו ריקשות-ענק, מתרגלים את צעד היען.

הילד עם הקוץ בצידו, יש לו קשרים מיוחדים עם סין
אפשר לומר שהוא
"ישן עם האויב".
חוץ מזה, האויב מכין לו אוכל
וגם הוא לא נשאר חייב -
         בטרנינג וכפכפי נמר,
            בריצה קלה מסביב לכיכר
                בורחים יחדיו מהטנק.

ואחרי הקופים, הדביבונים ושחקני הכדורגל
בינהם מתהלך מאמן מזן נכחד
יש שדה-אימונים של מפלצות-ברזל
והילד עם הקוץ אומר: "בוא, בוא נעבור למכשירים של הגדולים".
"מה ההבדל?", אני שואל ואנחנו עולים רמה -
מתח, מקביליות, סולם-חבלים ושולחן עץ באדיבות האינקוויזיציה.
אני נשכב עליו.
ההבדל הוא שבמקום להתאמן עליהם
- הם מתעמלים עליך
מורחים אותך בזיעת הברזל הסרוחה לטוב
מגן המשחקים של חצר בית הספר.
אני נשכב על הקורה
מעומק כף ידי, לועגים לי שבבי הצבע -
צללית של אלוף.

ואז...
(קלטו, קלטו -)
הילד אומר לי:
"נסה להיתלות עם הידיים"!

אני עושה את זה לחמש שניות שלמות,
מתמוטט על האבן הקרובה

וכשהמכשירים מאסו מלרקד את גופתי
ועברו לנשמות המתים
אנחנו חוזרים לכיוון החנייה
עם הבטחה לחזור שוב, והרבה פוטנציאל -
                     במדי צבא, עם ווק על הראש
              ודים-סם תוקפני בבטן
      מזגזגים בין הכדורים
לאורך הטייאנטנמן.

והו, המימוש
הילד עם דרדר הכותנה בחולצה מסתובב.
וכן, תולש אותו, גבירותיי ורבותיי! ובדיוק אז
אין שום דבר יותר מושלם מאותו הרגע - אפילו הוא עצמו
רק הקוץ הנתלש מבשר פועם-הבריאות, מועף אחר-קיבינימט הצידה
נוחת ברכות על העפר ומהודק עליו באהבה, עם סוליית נעל הספורט
כמו פרסומת לתבוסתנות.

(דמיינו את זה בסלואו-מושן)

ובאשר לקוץ -
רגליי המהלכות מעצמן,
ידיי שתי מסילות ברזל פועמות
ראשי רחוק משם, בעתיד הלא ברור בכלל.