הרחוב ההומה, הריח של העשן, צילם של המגדלים - כל זה בחוץ.
חלון הראווה שלידו אני יושב הוא המסך של העולם, ואני - צופה
מהופנט ומשותק.
לפתע נפתחת הדלת של בית הקפה, פעמון מבשר על איחוד האקלים
הזמני בין שני המקומות במשב רוח חמים ומחניק.
לאחר הסגירה, הכל חוזר לקדמותו. תוך מספר רגעים המזגן משליט
שוב את מרותו.
האחראי למאורע הוא לא אחר מאשר החבר שאיתו קבעתי להיפגש במועד
שעבר לפני חצי שעה בערך.
הוא ממהר להתישב לידי, אומר לי "היי" עם חיוך, ואני משיב תוך
כדי שאני עוקב במבטי בשלבי ההמזגות שלו עם הסביבה.
"למה איחרת?" אני זורק מעבר לעיתון שבו אני מעיין.
"פיספסתי את האוטובוס, זה מה שקורה כשמסתמכים על התחבורה
הציבורית בעיר המחורבנת הזו, הבן זונה הקדים בדקה לפחות!"
אני נוהם במין צורה כזו שגורמת למי ששומע לחשוב שזה צחוק
עצור.
"מה שלומך בן אדם?" הוא שואל "מזמן לא ישבתי איתך לשיחה!"
"כן, זה נכון." אני סוגר את העיתון, מקפל לחצי ומניח על
השולחן. "הזמנים לא נותונים לנו את האפשרות הזו, לשבת לדבר.
נראה לי שבגלל זה אנשים לא שואלים שאלות כיום, פשוט אין להם
זמן"
"כן, אתה צודק" הוא עונה, וכנראה שרק בשביל לענות, כי דיברתי
בשביל שיענה לי.
בבית הקפה הזה ישנם עוד כמה אנשים. לפחות חמישה. אחד יושב לבד,
שניים ביחד, והשניים האחרים יושבים על המזנון, במרווח של כיסא
אחד ביניהם.
"המזגן הזה מרדים", הוא אומר לי. אני נוהם בהסכמה.
צפירה נשמעת בחוץ.
אחר כך שקט. רק קולות של מזגן ושל אנשים שמדברים חלש.
הוא רוכן לעברי "תגיד, אנחנו בסדר, נכון?"
"זה הולם אותך".
"מה?"
"הז'אקט שלך, הוא הולם אותך מאוד".
"תודה", הוא עונה. "אני מודאג ממך, אתה לא עונה לי כמו
שצריך."
"מה?"
"כן! תראה איך לפני רגע החלפת נושא! תבין, באמת אכפת לי ממך
וממה שאתה חושב, אתה הזמנת אותי לשיחה, איחרתי אני מודה, אבל
אני לא מבין למה עד עכשיו כל תשובה שלך הורכבה ממספר חד סיפרתי
של הברות".
"ועוד הברות שמחליפות נושא!"
"כ... כן"
החיוך עולה על פני. אני מישיר מבט כלפיו, רוכן ונשען על גבי
כפות ידי.
"יש לי שאלה אליך", אני פולט לעברו. "מן משהו כזה פילוסופי,
יכול להיות שמנוסח בצורה אידיוטית".
"shoot".
"שמעתי שאומרים שהחיים הם כמו סימפוניה, מורכבים, מעניינים וכל
הבול שיט הזה."
"באמת? אף פעם לא שמע..."
"אבל אתה יודע, אני לא רואה את זה ככה, זה פשוט לא קיים. החיים
שלי התנגנו עד עכשיו כמו בלוז."
מבט מבולבל נשלח מכיוונו.
"אתה יודע", אני ממשיך, "מין בלוז כזה, עם שלושה אקורדים, בית,
פיזמון, בית, סולו וסגירה".
"אני לא מבין..."
"אני רוצה לדעת מה אתה חושב, האם כל החיים שלנו מורכבים משלושה
אקורדים?"
"תגיד לי", הוא מצטעק. "אתה בסדר? מה לעזאזל יצא לך כרגע
מהפה?"
"אתה לא רואה את זה? זה עד כדי כך פשוט!"
"רגע", הוא כובש את ידו בשיערו. "אתה מדבר לא ברור, למה אנחנו
מדברים על משמעות החיים פתאום? ועוד במטאפורות זולות כאלה
ש..."
"שמור על הפה שלך".
"מה?"
"אתה לא תזלזל במה שאני אומר! תקשיב רגע! תדמיין שאתה בסרט,
אוקי?"
"כן, שיהיה".
"תדמיין שאתה הולך ברחוב, פנסים מאירים נקודות בודדות של אור
חיוור, אתה עובר ליד כל המגדלים האלה של העיר, הולך במבט
מושפל, מעשן סיגריה, גשם עדין מלטף את הקרקפת שלך".
"אוקי, ומה עכשיו?"
"תדמיין את המוזיקה שמלווה אותך".
"כן..." הוא מסנן מבין שפתיו, "באמת בלוז נכנס פה לא רע, עם
חצוצרה נכון?"
"כן! רואה? זה לא כל כך קשה!"
"כן, זה לגמרי מתאים, אבל נגיד שאני נכנס פתאום לפאב, אולי
מתאים לשנות ל...."
"אויש! הרסת!"
"מה?"
"אתה פשוט לא מתאים. צריך לפטר אותך!"
הוא בוהה בי. הוא נראה מבולבל.
"חם פה", אני אומר "סיימתי את שלי, קח את העיתון, אני עפתי".
אני יוצא מדלת הכניסה ועובר ליד החלון, שם לב שהוא מוציא
פלאפון, מנתק ובוהה.
אולי עכשיו הוא שומע באמת את החצוצרה הזו.

D#7 D7 Db7