חושך, כבר מאוחר ואני עדיין תקוע כאן.
לא מספיק שכל היום שלי היה שחור ובעצם, כל החיים שלי נעים סביב
החשיכה, אני צריך עכשיו לשבת ולסבול. מילא, אם הייתי לבד, אבל
היה לידי אדם נוסף. איני זוכר בכלל איך הוא נראה, זה כנראה לא
עניין אותי עד אותו הרגע אבל עכשיו, כשהחשיכה נמצאת בכל מקום,
הרגשתי חסר-אונים. כנראה שלא אוהבים אותי שם למעלה, תהיתי. כבר
לילה ועדיין האורות היו כבויים. בהתחלה עוד חשבתי שזה עניין של
כמה רגעים ושהצעקות שלי יעזרו, ויוציאו אותנו מפה.אך, ככל
שהזמן עבר, השתכנעתי שאשאר כאן עד מאוחר.
לאדם שלידי קוראים אור. כמה אירוני שדווקא כאשר החושך נמצא בכל
מקום אני יכול לומר אור, גם כאשר זהו שמו של האדם שנמצא יחד
איתי במעלית תקועה.

"מה נעשה"? שאלתי את אור.
"נשב ונחכה", ענה.
"נחכה למי? הרי כבר לילה ולא ניתן להתקשר לאף אחד כי אין קליטה
בפלאפון!"
"נשב ונחכה", ענה.
אור שתק, כנראה שלא היתה לו סבלנות אלי. הרי למי יש?
אור, טכנאי במקצועו, סיפר לי כי חזר מהרצאה על חשיבה חיובית.
הוא הירבה לשתוק והרגשתי לעיתים שאני לבד במעלית,
שקוע במחשבות על אותו עולם אכזר שבו אני נמצא.
עברה כבר שעה והייתי רעב וצמא. פתחתי את מגש הפיצה ולקחתי משם
משולש. שתיתי מים מהבקבוק כי לא היו לי כוסות וגם ככה אני לא
יכול לראות שום דבר. אור העדיף לאכול את הסנוויץ שהיה לו בתיק.
עברו כבר שעתיים מאז שנתקענו במעלית והייתי שוב רעב. לא יכלתי
לאכול עוד משולש פיצה. למזלי, נשאר לאור עוד סנוויץ בתיק. הוא
חילק את הסנוויץ לשניים ונתן לי חצי ממנו כדי שגם לו יהיה מה
לאכול. למרות שנראה היה כי אור אדם ידידותי, להיות תקוע זמן רב
בחושך עם אדם זר ששותק רוב הזמן היא חוויה לא נעימה במיוחד. אך
חשבתי לעצמי שאולי בעצם לא יזיק לי עכשיו לחשוב בצורה חיובית.

"אז... מה צריך לעשות כדי לחשוב חיובי?" שאלתי לפתע את אור,
וזאת לאחר שסיימתי לאכול את הסנוויץ'.
"שום דבר." ענה, ושוב שתק.
"שום דבר?! הרי חייב להיות משהו שיגרום לך להרגיש טוב", עניתי,
מופתע מתשובתו הבלתי מספקת.
אור שתק והתחלתי לאבד את סבלנותי. נראה היה כי אור רגוע ונינוח
בעוד שאני סובל מהמצב.
"אני הוא העולם!" ענה לפתע אור.
"אתה הוא העולם?!" שאלתי, מופתע מדבריו.
"אכן! כן!" ענה.
"אם אתה הוא העולם, אז מה אני?!" שאלתי בחוסר הבנה.
"מבחינתך, אתה הוא העולם" ענה ושתק.
"אז בעצם, כל אחד הוא העולם?" שאלתי, מבולבל מתשובותיו.
"אכן! כן!" ענה.

הייתי מופתע מדבריו של אור שלא עזר לי להרגע מהמצב.
אם היו אומרים לי שהיום אמצא את עצמי תקוע במעלית עם אדם זר
שאומר לי "אני הוא העולם!" הייתי צוחק, אך מצב זה לא היה מצחיק
כלל. בעצם, התפללתי לרגע שבו אוכל לחזור הביתה.
לפתע שמעתי את אור מצחקק לו.
"מה מצחיק אותך בכלל!?" שאלתי ברגזנות, מנסה להבין את העולם
שבו הוא חי."שום דבר", ענה ושתק.
שתקתי גם אני, החלטתי שאולי באמת עדיף שאשתוק. כל פעם שהייתי
מנסה לדבר ולהגיב על דברים
שאני חושב עליהם, אנשים סביבי דחו אותי והתעלמו לרוב מדבריי.
אולי בגלל זה אני מרגיש חסר תועלת ולא יוצלח. ואם אני הוא
העולם? כפי שאור אמר, אז בטוח שהעולם הוא מקום אכזרי שלא טוב
לחיות בו. כל דקה שעברה היתה בשבילי נצח.

הייתי מתוסכל ורציתי לבכות, אך לא יכולתי. לא רציתי שאור ירחם
עלי כמו אותם אנשים שהיו מרחמים עלי וקוראים לי בשמות גנאי.
חיכיתי בסבלנות לרגע שבו אצא מן המעלית ואחזור לחיים השגרתיים
שלי. לא שהחיים שלי ורודים, אך אלה הם החיים שלי. הרי אין בן
אדם מושלם ואין חיים מושלמים. זה מה שכולם אומרים לי כדי לעודד
אותי. לפחות הם מציאותיים ולא אומרים לי שאני הוא העולם!

"למה אתה חושב שאתה הוא העולם!?" שאלתי את אור בחוסר סבלנות
ומתוך עניין.
לא יכולתי שלא לשמוע את אור שוב מצחקק לו אך הפעם הוא החליט
לענות לי."זה בדיוק מה שרציתי לשאול את המרצה כאשר הוא אמר לנו
שהוא העולם!
בעצם, כולנו הסתכלנו עליו ולא הבנו מה הוא רוצה לומר לנו וכיצד
זה מתקשר לחשיבה חיובית".
"אז איך זה מתקשר באמת?" שאלתי מתוך סקרנות.
"ברגע שתבין שאתה הוא העולם, חייך ישתנו מקצה לקצה", ענה ושוב
שתק.נראה היה כי אור נהנה מהשתיקה ומאושר מעצם היותו תקוע
במעלית.אור המשיך בדבריו וסיפר לי כי דקות ספורות לפני סיום
ההרצאה, אמר להם המרצה, שחשיבה חיובית מתחזקת דווקא במצבים בהם
אנו מרגישים חסרי אונים. רק אז נדע אם באמת הבנו את כוחה של
החשיבה החיובית. אור לא חשב שמצב זה יגיע כל כך מהר ובהתחלה
היה מבוהל במקצת כאשר המעלית נתקעה אך הוא מאמין שכעת זה זמן
טוב ליישם את מה שלמד.  
"אז בעצם אתה מנסה לחשוב חיובי בזמן שאני יושב פה וסובל!"
עניתי בחוסר סבלנות.
"אכן כן, אבל אתה לא חייב לסבול" אמר אור, ובאותו הזמן הוציא
עוד סנוויץ מהתיק.
"אז מה אני צריך לעשות כדי לחשוב חיובי?" עניתי, מותש מכל מה
שקרה עד כה."שום דבר" ענה.

כבר פעם שנייה שאור אמר לי שאני לא צריך לעשות דבר כדי להירגע.
התחלתי לצעוק שוב "הצילו! הצילו!" רציתי שידעו שאני שם אבל אני
בספק אם מישהו שמע אותי.  
"אין טעם לצעוק, אף אחד לא נמצא בבניין", אמר לפתע אור.
"מאיפה אתה יודע את זה!?" שאלתי, רוגז מזה שלקח לי את התקווה
האחרונה שהייתה לי.
"כי אני עובד כאן, ובשעות אלה כל האנשים כבר נמצאים בביתם"
ענה. "לשם מה אתה הגעת לכאן?" שאל אותי אור.
"אני שליח פיצה", עניתי, והמשכתי בדבריי: "נכנסתי לבניין לאחר
שצלצלתי באינטרקום ואמרתי שאני שליח הפיצה. היה זה בסביבות 9
בערב וזה היה המשלוח האחרון שלי להיום. נכנסתי למעלית ואז
ראיתי אותך נכנס. מה שקרה לאחר מכן אתה כבר יודע... ומה אתה
עשית כאן בשעה כה מאוחרת?"
"הייתי צריך לעבוד עד מאוחר ולכן נאלצתי להישאר כאן", ענה
באדישות רבה.
באותו הרגע הבנתי שמשהו כאן לא בסדר. הרי אם משלוח הפיצה לא
מיועד לאור, בשעה 9 היה בבניין לפחות אדם נוסף שענה לי
לאינטרקום וזה אומר שברגע שהיתה הפסקת חשמל, הוא היה צריך
להבין ששליח הפיצה תקוע במעלית. מצד שני, אם אור הזמין את
הפיצה למה שיכחיש ולמה שיאכל את הסנוויצים שהיו לו בתיק.

התחלתי לפחד. אולי הוא רוצח סדרתי, חשבתי לעצמי. אבל הוא לא
נשמע ככה.ואם הוא באמת כזה, אז כבר לא הייתי בחיים. כששאלתי
אותו מתי הספיק להיות בהרצאה על חשיבה חיובית, הרי הוא נמצא
כאן בעבודה עד שעות מאוחרות הוא ענה לי כי שעות ספורות לפני
הפסקת החשמל היה צריך לחזור לעבודה וזאת לאחר שהגיע מן ההרצאה.
לא האמנתי לו אך שתקתי. לא רציתי לומר לו שהוא שקרן כיוון
שחששתי ממנו. בעצם, כל מה שיכלתי לחשוב באותו הרגע היו דבריו
של אור:
אני הוא העולם.

"אולי תסביר לי כבר למה התכוונת כשאמרת לי - אני הוא העולם?!"
שאלתי בעצבנות יתרה.
"אתה עדיין לא מוכן לכך", ענה.
"לא מוכן לכך? אתה אפילו לא מכיר אותי!" עניתי בעצבנות.
"כשתיהיה מוכן לכך, אתה תדע", ענה ושתק.
כל הסיטואציה הזו היתה משונה בשבילי. לא מספיק שאני נמצא
במעלית תקועה עם אדם שמשקר לי,
הוא חושב שהוא זה העולם ושגם אני הוא העולם ולא רוצה לספר לי
על מה מדובר!
"אולי תספר לי על ההרצאה?" שאלתי בהיסוס קל.
"מה אתה רוצה לדעת?" שאל אותי.
"אני רוצה לדעת למה התכוון המרצה כאשר אמר לכם שהוא זה העולם",
עניתי, מנסה להבין את משמעות דבריו.
"כשתיהיה מוכן לכך, אתה תדע", ענה ושתק.

באותו הרגע חשתי כי הוא מסתיר ממני משהו ולמרות שהייתי סקרן
לדעת מהו העולם עליו מדבר ורציתי
שיפסיק להתחמק, החלטתי שוב לשתוק, הרי השיחה הזו לא תגיע לשום
מקום. עברו כבר ארבע שעות. ניסיתי להרדם אך לא הצלחתי. חשבתי
על ההורים שלי שמנסים להשיג אותי ולא מצליחים ועל זה שאני תקוע
במעלית עם אדם זר באמצע הלילה.
"אולי תספר לי על עצמך כדי שאדע אם אתה מוכן להבין את משמעות
דבריי", ענה לפתע אור.
למרות שלא הבנתי מה הוא רוצה ממני ולמה הוא מתנגד לספר לי על
ההרצאה שבה היה, החלטתי לשתף פעולה. לאט-לאט התחלתי לבטוח בו
ולהתעלם לרגע מזה שהוא מסתיר ממני דברים.
"אוקי... שמי רון, בן 22, ואני שליח פיצה כפי שאתה יודע, מה
אתה עוד רוצה לדעת?" שאלתי באדישות.
"אני רוצה שתחשוב שאני הוא המרצה למחשבות חיוביות המבקש ממך
לספר לי על המציאות שבה אתה חי". ענה, ולמרות שכל העניין הזה
היה מוזר בשבילי, הנחתי שהוא רוצה לשתף אותי בהרצאה שבה היה
לטענתו ובעצם, הוא בכלל אדם זר שאולי יוכל לסייע לי ולכן,
החלטתי לספר לו את תמצית חיי:

"שמי רון, בן 22 ואני שליח פיצה. אין לי יותר מדי מה להגיד על
עצמי כיוון שהחיים שלי די משעממים ושגרתיים למדי. בבית-הספר לא
הייתי מקובל ולעיתים אני מרגיש שאנשים מתעלמים מקיומי. אין לי
חברה וכמעט שאין לי חברים. למרות שאני חושב שיש לי יכולות
גבוהות אני חושש לעבוד בעבודות שמצריכות שיחה עם אנשים כמו
במכירות ושירות לקוחות ולכן אני מעדיף עבודות כמו משלוחים שבהם
איני צריך לעשות דבר מעבר להבאת המוצר לבית הלקוח. כשאני מגיע
הביתה מהעבודה אני בדרך כלל מעדיף לצפות בטלויזיה ולשחק במחשב
מאשר לפגוש אנשים, כיוון שאנשים רק מתסכלים אותי עוד יותר. אין
להם סבלנות אליי. הם מנצלים אותי ולועגים לי. לפעמים אני מרגיש
שאין לי עם מי לדבר בעולם הזה וגם הוריי, שהם האנשים הקרובים
ביותר בחיי, כנראה שגם לא יבינו אותי. אני לא מאחל לאף אחד
חיים כמו שלי." סיימתי את דבריי. הרגשתי חוסר נוחות מעצם זה
ששיתפתי אדם זר במה שקורה לי בחיי אך, יחד עם זאת, חשתי הקלה
מסויימת. אף אחד לא התעניין באמת במה שקורה לי בחיים ודווקא
אור, אדם זר שנמצא איתי במעלית, רצה לשמוע על המציאות שבה אני
חיי.

"נשמע שהחיים שלך לא מסעירים במיוחד", ענה אור בגיחוך קל.
"זה משעשע אותך?!" עניתי בכעס.
"ממש לא", ענה, והמשיך בדבריו: "סיפרת לי על הרבה דברים לא
נעימים שקרו לך אך לא הזכרת ולו דבר אחד טוב שקרה לך במהלך
חייך"."אין דבר כזה, אני מרגיש שאני כישלון והלוואי שזה היה
אחרת..." עניתי בעצב רב, אך יחד עם זאת רציתי לדעת למה אור
חותר ומה הקשר בין הסיפור שלי לעולם עליו מדבר.
"ואם הייתי אומר לך, לפני כמה שעות, שאתה הוא העולם וכל האנשים
סביבך, שלא מודעים לקיומך, הם האנשים המסכנים ולא אתה, האם
היית מתחיל לחשוב אחרת?" שאל אותי אור, מצפה לתשובה כנה ממני
אך לא ידעתי מה לענות לו. הרי, אם הוא העולם וגם אני הוא העולם
וכל אחד הוא העולם למה שמישהו בכלל יתייחס לעולם שלי? חשבתי
בליבי."אבל אמרת לי בהתחלה שאתה הוא העולם?" שאלתי בחוסר
הבנה."נכון, למרות שאמרתי לך שאני הוא העולם אין זה משנה
,כיוון שמבחינתך אתה הוא העולם. אני וכל אחד אחר, משמשים רק
כתפאורה בעולם שלך, שהוא העולם הכי חשוב עלי האדמות, יותר מכל
דבר אחר, וזאת כיוון שבזכותך כל דבר בעולם הזה ממשיך להתקיים",
ענה בהתלהבות רבה.
עכשיו כבר הייתי מבולבל מכל מה שאמר לי. למה שהעולם שלי יהיה
חשוב יותר מכל דבר אחר?
הרי הרגשתי נחות מאחרים, ואנשים ימשיכו להציק לי ולא ירפו.

"תראה, אני לא מבין מה אתה רוצה להגיד לי. הדבר היחידי שאני
חושב עכשיו הוא מתי אצא מהמעלית, אחזור הביתה ואלך לישון".
עניתי, משועמם במקצת.
"אתה עדיין לא מוכן לכך..." מלמל אור וחשתי כי הוא מאוכזב
ממני. שתקתי. הייתי מותש מכל היום הזה ולא היה לי כח לשמוע
באמצע הלילה את הפילוסופיה של אור לגבי מהות החיים. זה היה
יותר מידי בשבילי ולמרות שניסיתי לשתף פעולה, זה היה בכדי
להעביר את הזמן עד אשר אצא מפה ואחזור הביתה. אור מצידו המשיך
לדבר ודווקא כאשר רציתי שישתוק, הוא החליט לספר לי סיפור קצר
מחייו. הוא התחיל לספר לי על עבודתו בתור טכנאי ושעיקר עבודתו
מתרכזת בתיקון טלויזיות וחיבורם לכבלים. הוא ראה לא פעם את
תשוקתם של האנשים להתחבר לערוצים החדשים ובעצם, להתחבר לעולם
ולהיות מעודכנים במה שקורה בו, אך הוא בספק אם אותם אנשים
מבינים שישנו עולם נוסף, הנמצא בתוכם, והוא בעצם העולם שלו הם
צריכים להקדיש קצת יותר זמן.

נראה היה כי אור מתאמץ להסביר לי אודות העולם עליו הוא מדבר,
אבל כבר לא היתה לי סבלנות אליו.
העדפתי לישון עד אשר אצא מפה.
"מה יקרה עכשיו אם אני אהרוג אותך?" אמר לפתע אור.
"מה?! למה שתעשה דבר כזה?" עניתי בבהלה ושוב התחלתי לפחד.
"תרגע, אני לא אהרוג אותך", גיחך אור. "תגיד לי פשוט מה לדעתך
יקרה לאחר מכן". שאל אותי, מחכה לתשובה ממני ולמרות זאת, לא
ידעתי מה לומר לו.
"איני יודע, אולי אתעורר בעולם הבא", תהיתי.
"ומה אתה חושב שיקרה?" שאלתי את אור, סקרן לדעת מה יאמר לי.
"גם אני איני יודע, אך כשיגיע המוות כל העולם שלנו, שבו אנו
בעצם חיים, ייפסק ובנוסף לכך, כנראה שגם עולמם של אחרים יתפוגג
לנצח. אולי אנו נחזור לחיים חדשים ואולי לא, אבל גם אם כן,
הדברים כבר לא יהיו אותו הדבר", ענה והמשיך: "העולם שאני מדבר
עליו, הוא בעצם כל דבר שקשור בך. אתה יכול לראות אנשים ולשמוע
שירים, לצעוד ברחוב, לאכול ולשתות, לעשות יוגה, לטייל עם הכלב,
להכיר בחורה וגם ללמוד למבחן וכל זה ייחשב העולם שלך.כאשר אתה
חי, אתה עוצר את הזמן ולא נותן לו להשתולל ולקפוץ, אפילו אלפי
ומיליוני שנים במהירות הבזק. אם אינך חוזר לחיים חדשים, הזמן
ישתולל אף לנצח כיוון שלא תהיה שם בכדי לעצור אותו. לכן,
בזכותך הזמן נעצר ורק בזכותך אנשים יכולים ללכת ללמוד ולעבוד,
ובעצם, לעשות כל דבר שהם חפצים מבלי שהזמן ייקח אותם". אור
סיים את דבריו ושתק כמובן.

הייתי מופתע מאד מדבריו. לא חשבתי שאי פעם מישהו ידבר איתי על
עניינים של מעבר לחיים, אך היה בי הרצון לשמוע עוד מדבריו. מה
גם שלא היה לי לאן ללכת. הרי המעלית עדיין נשארה תקועה ואני
בתוכה. "ומה יקרה אם אני אהרוג אותך?" שאלתי לפתע את אור
בהיסוס קל."שום דבר, אתה עדיין תחזיק את העולם הזה כיוון שאני
וכל אחד אחר  מהווים תפאורה בשבילך.
למרות זאת, מצפונך לא יאפשר זאת כיוון שאתה יודע בתוכך כי כל
אדם הוא עולם בפני עצמו גם אם אינך חווה אותו" ענה בהחלטיות.
הייתי עייף מאד ולא היה לי כח להמשיך בדיון הזה. החלטתי לישון
עד אשר ישוב החשמל ויניע את המעלית בבטחה אל הקומה הרצויה.

"איפה אני!?" צעקתי לפתע בבהלה.
"אתה עדיין כאן" ענה אור.
"מה קרה?"  שאלתי.
"אתה ישן כבר שעה ולא רציתי להעיר אותך" ענה.
רציתי לחזור לישון אך לפתע שאל אותי אור שאלה די מוזרה. הוא
רצה לדעת כיצד עברה עלי אותה שעה שישנתי והאם היא עברה מהר או
לאט. כמובן שעניתי לו כי לא הרגשתי את אותה שעה כיוון שישנתי.
הרי זה ברור, לא?
אור גיחך, והפעם בקול רם. כבר לא היה לי רצון לשמוע אותו
ולנסות להבין אותו. התחלתי לצעוק עליו שיפסיק וייתן לי לישון
בלי לשאול אותי שאלות מוזרות אך הוא המשיך לצחקק לו.
"מה עכשיו!"" שאלתי בכעס.
"הצלחת להעלים שעה תוך שניה", ענה בפשטות ווהוכיח לי בעצם כיצד
גרמתי לזמן להשתולל לו."זה בגלל שישנתי, איני יכול לשנות זאת!"
עניתי, מנסה להסביר לו את חוקי הטבע."ומה היה קורה אם לפתע
היית ישן יומיים שלמים ללא הפסקה, האם היית מעלים יומיים תוך
שניה"? שאל אותי, מנסה להצדיק את הטענה שלו."אכן כן, אבל אין
זה משנה כי אלה הם חוקי הטבע" עניתי. לא הבנתי בכלל איך כל זה
מתקשר למחשבות חיוביות ולמה לאור לטרוח להסביר לי על מה שלמד
לטענתו בהרצאה, אולי גם הוא רוצה רק להעביר את הזמן?

"תחשוב לרגע על אותם אנשים שמתעלמים ומציקים לך וגורמים לך
להרגיש נחות לעומתם.
הם בעצם אותם אנשים נחותים שאינם מבינים שהם קיימים בזכותך.
כשתתרחק מהם, הם כבר לא יהיו חלק מהעולם שלך ובעצם יעלמו כלא
היו. תרכוש לך חברים ואנשים אמיתיים שאתה רוצה שיהיו חלק
מהעולם שלך. אחרת, גם הם יעלמו כלא היו". ענה ונתן לי זמן
לחשוב על כל מה שאמר לי עד כה.
התחלתי להבין פתאום למה אמר לי אור "אני הוא העולם", כאשר
מבחינתו הוא זה שמחזיק את העולם הזה, אך מבחינתי, הוא וכל דבר
אחר משמשים כתפאורה בעולם שלי שהוא העולם הכי חשוב עלי האדמות.
אף פעם לא חשבתי, שדווקא אני, שחי חיי בדידות, באמת שווה משהו
ושאני הוא זה שמחזיק את העולם כפי שהוא. אם אור היה רוצח סדרתי
ובאמת היה הורג אותי, כנראה שהוא וגם המעלית
התקועה היו נעלמים כלא היו מהעולם הזה והזמן כנראה היה משתולל
לו ואולי משמיד את כל המין האנושי, ואולי בעצם את כל היקום!!!

הבנתי שכשאתה נמצא במצב של חוסר-אונים או במצב של מצב-רוח
ירוד, תמיד תזכיר לעצמך שלא משנה מה קורה לך, אתה הוא העולם!
ורק אתה! ולאחר מכן אינך צריך לעשות דבר. אין זה משנה היכן
נולדת, באיזה סטטוס אתה נמצא, ומהו מצבך הכלכלי והחברתי. אתה
בעצם עוצר את הזמן ונותן לאנשים להמשיך ולהתעסק בדברים
השגרתיים שלהם. לא כולם יבינו זאת, אך כאשר תבין שהעולם הוא
מעבר לכל מה שקורה לך ובעצם הוא כל דבר שמאפיין אותך ומאפשר לך
לחוש דברים, אתה תבין שלהרגשת הנחיתות אין מקום בעולמך. ואם
תרגיש שקשה לך להתמודד עם קשיי החיים, תזכיר לך תמיד שאתה הוא
העולם וכל מה שסביבך הוא תפאורה בלבד. לאחר מכן, לא תצטרך
לעשות דבר כדי להרגיש טוב עם עצמך.

הגיע לבסוף הבוקר, אך אור כבר לא היה שם. התעוררתי שוב בבהלה
והבנתי שאני לבד.אור לא היה שם כדי להזכיר לי שאני תקוע
במעלית. בעצם, המעלית לא היתה תקועה עוד.
נעמדתי על רגליי ויצאתי מהמעלית. השעה היתה כבר 6 בבוקר ולא
ראיתי אדם בבניין. חיכיתי בסבלנות בקומת הקרקע, מחכה למישהו
שיפתח את הדלת וייתן לי לצאת. לאחר כשעה ראיתי את שומר הקבלה
מגיע לדלפק, שהיה ממוקם בסמוך לדלת הכניסה.
הגעתי אליו וסיפרתי לו שנתקעתי במעלית ושלא יכלתי לצאת. שאלתי
אותו אם הוא מכיר אדם בשם אור.השומר ענה בשלילה והמשיך
בעיסוקיו. לאחר זמן מה הגיעו מספר אנשים לבניין, שהיה בעצם
בניין משרדים גדול. שאלתי אותם אם הם מכירים אדם בשם אור אך
כולם ענו לי בשלילה.לבסוף החלטתי לחזור הביתה, ולהמשיך בחיי
שנתקעו עד אותו הרגע. אולי אתם חושבים שהתכוונתי לכך שהמעלית
התקועה מנעה ממני להמשיך בעיסוקיי היומיומים, אך דווקא המעלית
שנתקעה ואור כמובן גרמו לי לתהות האם יש חיים אחרים מעבר לחיים
היומיומיים, האם אני יכול לשנות את חיי ולהרגיש שאני שווה
משהו. אולי אני לא צריך לברוח מאנשים ולהסתגר בחדרי. אולי אני
צריך להבין שאני הוא העולם ושזה הדבר הכי יקר וחשוב לי, ובעצם
לכולם.

איני יודע מי היה אור ולמה הוא ניסה להסביר לי את מהות החיים,
כפי שהבין אותם. אולי הוא ניצל אותי למטרותיו כמו שאחרים היו
מנצלים אותי, אבל זה כבר העולם שלו ולא שלי. הוא נכנס לתוך
העולם שלי והצליח לשנות את תפיסת עולמי. רציתי לצעוק: "אני הוא
העולם", ושכולם ישמעו, אך לא עשיתי זאת כיוון שיחשבו שאני
משוגע. ואולי באמת למה לא לצעוק? הרי אני הוא העולם וכל מה
שסביבי, ממשיך לתפקד בזכותי, בגלל שאני הוא העולם. אבל לא כולם
יבינו זאת. הם עלולים להתלונן שאני מפריע לשקט המאפיין את
הבוקר.  איני רוצה להרע לאף אחד, אך איני רוצה להרגיש שהחיים
חולפים על פני מבלי שארגיש אותם, בזמן שאחרים ממשיכים
בעיסוקיהם ומתעלמים מקיומי. הם כנראה לא יודעים או מבינים שאני
הוא העולם ולמרות שאני מאפשר להם להמשיך בעיסוקיהם אני רוצה
להרגיש טוב עם עצמי.
לא רציתי להרגיש כמו מעלית תקועה שלא מצליחה להגיע לשום מקום,
אך דבר אחד חשוב הבנתי היום.אם תבין שאתה הוא העולם ושחייך
יקרים וחשובים לך, מהר מאוד ירצו אנשים להיות בחברתך כיוון שהם
יבינו בתוכם שאתה הוא העולם ולא כדאי להם לפספס זאת. אם לא
תרצה להיות בעולם שבו אתה חי ולא תבין שאתה הוא העולם, אנשים
יעדיפו להיעלם מאשר להיות בעולם שלך. בעצם, לא משנה מה קורה לך
בחייך, אם תבין שאתה הוא העולם, ישתנו חייך לעד.

חזרתי הביתה, מבולבל אך מאושר מכל מה שעבר עלי. לא הבנתי איך
לא הייתי מודע לכך קודם.
אמנם המציאות נראתה לי אותו הדבר אך משהו בי השתנה. רציתי
לפגוש את אור, לדעת מיהו, אך כנראה שלעולם לא אדע האם זה הגורל
שהפגיש בינינו או שמא הרגיש צורך לספר לי שאני הוא העולם, בדרך
שלו. ההורים שלי דאגו לי מאד אך יחד עם זאת הם שמחו שהגעתי
הביתה בריא ושלם.  
החלטתי לישון קצת ולתת לזמן להשתולל קצת ולעבור במהירות קדימה.
הרי אני הוא העולם, לא?