אני יכולה לראות לפעמים איך הכול מתפרק לי מול הפנים.
לפעמים יש מחשבות שמרוב חוסר טעם- אין כבר טעם לטעם,
ואז זה לא משנה אם הכול מתפרק או לא.
אבל אני ממש יכולה לראות את זה, כמו שמנתחים מלחמה בדיעבד,
ורואים איך כל צעד הוביל לאחר- ההתמוטטות הזאת נראית כל כך
מסודרת, וכל כך במקומה- יש הרגשה שעם כל מה שעבר- לא יכל לקרות
שום דבר אחר.

אשליה ועוד אשליה.
אשליה של חורף, של לילה, של עיר, של מוזיקה, של חברה או של
חוסר חברה, של בדידות, של ביחד.
מתרגשת מכול רצף אקורדים, או תמונה יפה שיודעת איך לגרות
חושים, ונשארת באותו מצב.

מנותקת. ובכלל בלי להרגיש.
ברגע אחד, כשזה אוחז בי וצועק אליי, אני מצליחה לראות כמה מרמה
יכולה לתפוס תפקיד בחיים. ואז כמה גדול התפקיד שהיא באמת
תופסת.

מאמינה שהכל שואף לטוב,
מתפללת, קצת בשקט, קצת בבכי,
מתנחמת במה שיש, וחוזרת לבהות בשקט...
ועוד סיבוב.