לירז הפכה את הגרב, והפכה, והפכה. אף פעם לא הבינה איך יודעים
- מה בחוץ, מה בפנים. שוב מתחה אותה, הביטה, ובאחת משכה על
אצבעותיה. כף רגל, עקב, קרסול - מעלה כמעט עד הברך.
בו בזמן, דמות קטנה וקופצנית נדחקה פנימה דרך הדלת שנפרצה
בסערה, עמוסת שקיות. "קפצתי לרגע לסופרמרקט, ופתאום המבצעים
האלה, פשוט קראו לי. שלוש שקיות אבקת כביסה ממש במחצית המחיר,
ובכלל, זה בדיוק העונה של הקיווי, קילו ב... לירזי?" היא עצרה
באחת. לירז הייתה שעונה על דופן ספת הסלון, על הרצפה, בוהה
בגרב המפוספסת. "הכול טוב?" התשובה לא הגיעה. היא פנתה להניח
את השקיות על שולחן המטבח, ובחזרה שלחה מטה מבט סוקר.
"הגרב שלך הפוכה, את יודעת?"
לירז ידעה. קווי התפר הבולטים היו בחוץ, חשופים למראה,
ופסי-הצבע נדמו מטושטשים. בתנועה עייפה סגרה את הסקוטש של הנעל
ושמטה את החצאית עד חצי הרגל. ממילא אף אחד לא מסתכל.
קול קרא מן המטבח. "השארתי כאן רשימה בבוקר, ראית את זה?
להפעיל מכונה, כלים, סדר, לא משהו רציני מדי, אבל צריך להתחיל.
אני אסדר את הסלון, את תיקחי את הכביסה, אוקיי? הכלים של מי
שתסיים ראשונה, ואחר כך אני יוצאת, אז אם את לבד אל תשכחי
לנעול את הדלת. טוב, אני מקווה שהמכונה תעבוד, כי בכמה פעמים
האחרונות היא ממש קרטעה לי, וכשאת עושה כלים אחר כך אז אל
תשכחי שהסקוטש החדש של הבשרי הוא התכלת".
שרון חתמה והדליקה רדיו במטבח, רוקדת עם המטאטא לצלילי השיר.
לירז התרוממה מהרצפה תוך כדי שהיא אוספת שערותיה באטיות, קווצה
אחר קווצה. הגומייה נפלה, אז היא פיזרה אותן שוב על כתפייה,
ובעטה כה וכה בגומי הסורר על הרצפה.  היא התיישבה על הספה לצד
גבעת-הכביסה הקטנה, בזהירות, תוך יצירת קשר עין עם גרב מסוימת
אחת, ירוקה. גרב בודדת, ידעה. הגרב של אבא שבת הזוג שלה כנראה
נפלה שבויה לנצח, בעולם הגרביים האבודות שמאחורי מכונת הכביסה.

מנגד, גרב אחרת קראה לה בברוטאליות מתוך הערימה. כמה ביקשה שלא
יהיו כאן גרביים של אימא. כמה התחננה וניסתה - שרון תמיד מצאה
דרך להשאיר אותן. חבל לזרוק גרביים טובות כל כך, חדשות ממש.
ואימא בקושי הייתה לובשת אותן, את יודעת לירזי. חדשות ממש. היא
יודעת. לירז משכה באצבע אחת את הגרב הדקיקה והניחה בצד גם
אותה.

בסוף מלאכת הקיפול רק הגרב הבודדת נותרה על הספה. לירז לא יכלה
להכניס אותה למגרה כך סתם, בודדת בירוק הטחוב שלה, ליד כל
הזוגות האחרים. שרון הייתה כעת במטבח, שרה בקולי קולות עם
הרדיו, מעל ערימת הכלים וזרם המים. האחות שילחה חצי מבט מתוסכל
לכיוונה וויתרה. היא גררה רגליים עד החדר ושפכה את כל תכולת
הקערה למגרות. גרב, לא גרב. ממילא אף אחד לא מסתכל.

העיר הייתה שוקקת - רוכלים, תיירים, אנשים משוטטים בין כלבי
הרחוב. דוכני בגדים בדרך הזכירו לה שוב, ערימות ערימות של
גרביים על שולחנות עמוסים לעייפה, וריח של חדש מעורב בזיעת
השווקים. פתאום חשה חשופה. הגרב ההפוכה שלה נדמתה כבולטת
מתמיד, בולטת מדי, כאילו גבר הנסתר על שאיננו וסודות פנים-הגרב
הופנו כעת כלפי כולם. לירז האיצה צעדיה וירדה במדרגות הרחוב
הגדולות, לכיוון הים. הגיעה מתנשפת. כל צעד שיקע אותה בחול
הצהוב בהתקדמה בכבדות אל עבר הגלים. "גם כשהיית כאן הכול היה
כל כך הפוך?" התמוטטה על החול הרך, במפח נפש מעורב בהקלה. היא
קלטה מבט תוהה נזרק לכיוונה מזוג שהתהלך על החוף, והנמיכה
קולה. "כשהייתי בורחת לים פעם, כל כך היית דואגת. העיניים
השקטות שלך היו נראות מבוהלות, אומרת; שיש לי אחריות, שאני לא
יכולה סתם לעזוב. שאני צריכה לשמור על עצמי, על שרון הקטנה.
שיש לי אחריות. אני לא יודעת, אימא, משהו כאן הפוך לי. כל כך
הפוך."
לירז חלצה נעל, ועוד נעל, וגרב, ועוד גרב שפתאום חזרה להראות
כל כך נכונה ומלאת חיים. כשקמה ללכת, שתי גרביים מפוספסות
נותרו על החוף, מגולגלות  להן בתוך עצמן.