בחיים לא הייתי חושב על קורס לבישול אם לא הייתי שורף את האורז
ההוא באותו הלילה, ואת הספגטי, והמרק, והחביטה, פתיתים, טוסט
ובעצם כל מה שפאקינג ניסיתי להכין אי פעם!
אם לא הייתי שורף את כל הדברים האלה בחיים לא הייתי חושב,
אפילו לא לרגע, על קורס לבישול. בישול זה לקוקסינלים!
כל החבר'ה שם ממש התרגשו. הייתה שם מעיין אחווה כזו, של
קוקסינלים. בשיעור הראשון המדריך ביקש מכל אחד לספר על עצמו.
למה הוא נמצא שם ושם של מאכל שמתחיל באות האמצעית של השם שלו.
לכולם היו סיפורים ממש מעניינים, כאלה עם מוסר השכל בסוף
שמצליחים להפתיע אותך, לרגש אותך. ורק לי לא היה כלום (חוץ
מהמאכל "מופלטה" שהפתיע את כולם. מה לעשות שקוראים לי אמיר
ואין אות אמצעית!)
"למה אני כאן", אמרתי, "בשביל לשרוד", והשפלתי מבט לרצפת החדר
המוחתמת בשאריות קמח וביצה. "אני פשוט חייב לאכול משהו",
הסברתי בקול מתנצל. אחרי זה כולם עשו "ווואא" כזה, כמו
בתוכניות אירוח שמשהיא מספרת שהיא הורידה 10 קילו בשבוע וכולם
מה זה משתתפים בצערה כאילו שזה מזיז להם בכלל.
אז הם עשו "ווואא" ואני הרגשתי בסדר (לפני כן לא היה לי נעים
שאין לי סיפור מעניין), ואז המדריך המקסיקני הזה נורא התעצבן
שכולם מזדהים עם הישראלי וישר המשיך לבא בתור וקטע את ה
"ווואא" בעיצומו.
אז מה אני יכול לעשות שלכולם היו סיפורים כאלה מעניינים ולי
לא? כאילו שליד המודעה הקטנה הזו באינטרנט שהכריזה על פתיחתו
של הקורס השישי ברציפות של המדריך רפאל ביקשו גם לחשוב על
סיפור מעניין מה הביא אותם לקורס.
במשך שלושה מפגשים רצופים לא הבנתי מה לעזאזל המקסיקני הזה
רוצה ממני. עמדתי שם כמו אדיוט מנסה להבין את המבטא שלו. מצאתי
את עצמי מוסיף עוד ועוד מוצרים בחוסר חשק לסיר, מקווה שבסוף
יצא משהוא ונחשו מה? בסוף לא יצא.
העניינים התחילו להסתבך בערך אחרי ארבעה קורסים שהמקסיקני
הודיע במבטא החצי חצי חצי שלו ש"מהקורס, הממ, הבא כל אחד יוכל
בסוף השיעור, המממ, את מה שבישל זה שעמד מימינו, המממ."
הסתכלתי עליו במבט תוהה שאומר בלי מילים שמהקורס הבא הוא הולך
לאכול וואחד כאפה אם הוא לא יפסיק לזיין את השכל, המממ...
טוב, החוק החדש הכריח אותי להתחיל להגיע מוקדם מבדרך כלל
לשיעור ולתפוס מקום ליד כאלה שנראו מבטיחים. ממש כמו בבקרים
בביה"ס לפני מבחני המגן שהיינו עושים שכונה ומעתיקים הכל מסימה
טסטה.
את האמת שכולם שם נראו מבטיחים. כולם חוץ משניים אחד קובני
שבכלל נראה כמו מהגר בלתי חוקי שהגיע לפני שבוע על סירת בננה
ו... אני. אז לידי לא עמדתי ודאגתי תמיד שגם לא ליד הקובני.

אני לוקח אתכם חודש אחורה. אחרי ששרפתי את גב הגמל אני מחליט
ללכת לקורס לבישול. אני גולש באינטרנט ומחפש קורס לבישול שיהיה
הכי זול שאפשר והכי קרוב לאן שאני גר. אחרי התייעצות עם יובל
בעניין נחשף בפני צד נוסף לסיפור שמשכנע אותי סופית שזה הצעד
הנכון ביותר בשבילי.
יובל: "אחי, קורס לבישול זה המקום המושלם לתפוס זיון! ולא סתם
זיון, זיון מילדה מפונקת שכל החיים שלה רק בישלו לה והכינו לה
ועשו לה. ופתאום תוקף אותה איזה רגש אימהי כזה שמכריח אותה
ללכת לאיזה קורס שאמור ללמד אותה איך לבשל, כי היא פתאום
מרגישה שהיא מה זה מוכנה להיות כבר אימא...".
אני (בהתלהבות): "אתה צודק!"
יובל: "אבל הקורס הזה הוא כמו כדור אקמול לחולה שחפת, כזה
שאמור להשכיח לה את רגשי האשם שהיא סתם בלונדינית מטומטמת חסרת
כל דבר שהוא קרוב להיות אימא".
אני (שוב בהתלהבות): "שכנעת אותי".
למען האמת היו שם מלא קורסים שהבטיחו מלא דברים אבל אותי עניין
רק דבר אחד - המחיר. הנוסחה הייתה פשוטה ותזרים המזומנים היה
צריך להיראות כך: אסור לקורס לעלות על סה"כ ההוצאות של ארוחות
במקדונלדס במשך חודשיים. פשוט וקל.
אחרי שבועיים של ניסיונות חיפוש, שעות גלישה, תלישת קופונים
כמעט התייאשתי. ומה קורה תמיד דקה לפני שמתייאשים - כלום (אל
תדאגו אני לא חי בסרט) ונכון שתמיד דקה לפני שמתייאשים לא קורה
כלום במקרה שלי קרה!
בזמן שאני משפשף עם קרם השפשופים החדש שיובל השאיל לי מול אתר
סקס פירטי שמבטיח סרטי סקס חינם אם רק תכניס את כל הפרטים
האישיים שלך ושל כרטיס האשראי שלך קפצה לי הפרסומת. "קורס
הבישול של המקסיקני חוזר לסיבוב נוסף", הפרסומת נראתה מבטיחה
(הייתה שם תמונה של המקסיקני עם מלא תלמידים מאחוריו בפסל
החירות).
גם המחיר נראה מפתה וזאת מהסיבה שכל תלמיד צריך להביא את
המוצרים שלו אתו. פייר אינף, אני בפנים!
התוכנית הייתה פשוטה, כי פראייר אני לא. אני אביא את כל
המוצרים שהם כמו - כמויונז, כמוקיטוף, כמובשר ואשחק אותה
כמוענק.

אז חודש אחרי זה אני מוצא את עצמי עם כל הקוקסנלים שהיו כנראה
באותו אתר סקס בדיוק באותו הרגע (על פי הרישומים של האתר 67
אנשים חלקו איתי את "רגעי הסקס הקסומים של אניטה - 3") בפאקינג
דירה מסריחה בלי אויר בדרום מנהטן.
בשיעור השישי הבנתי שהשיטה של לקנות כמו ולהרים מהמשרד את השאר
לא בדיוק עובדת.
מסתבר שבאופן רנדומאלי (שאין לי מושג מה המילה הזו בדיוק אומרת
אבל היא נשמעת טוב), כל מי שעמד מצד ימין שלי לא הגיע לשיעור
אחרי, גם לא לעבודה. מסתבר שהם לא הגיעו לשום מקום חוץ
מלשרותים , והרבה.
מה אני יכול לעשות שלאמריקאים האלה יש קיבה רגישה, נראה אותם
אחרי שלוש שנים עם המטבח הצבאי, היו מפתחים חסינות.
אז הנה אני תקוע בפאקינג קורס בישול בדרום מנהטן עם חבורה של
קוקסינלים, קובני אחד ומדריך בישול מקסיקני. אז מה שאני אפרוש?
בחיים לא , כבר שילמתי מקדמה ואם הייתי פורש עכשיו אז הייתי
צריך להשאיר לפחות חצי. אני חושב שזה היה בשיעור האחד עשרה או
השתיים עשרה, המקסיקני ניגש אלי בסוף השיעור וביקש להחליף איתי
כמה מילים בצד. הוא אמר לי את מה שכבר ידעתי רק בקול מתנשא.
"בקיצור עעעמיר, השיעור הבא זה הניסיון האחרון שלך. ואם אתה
מפשל כאן, אתה בחוץ".
"תקשיב לי ותקשיב לי טוב יא חתיכת קוקסינל", התחלתי בהתקפה,
"שלוש שנים רדפתי אחרי אנשים כמוך בקסבה, מאות כמוך קשרתי
באזיקים יא מניאאק מי אתה שתגיד לי דבר כזה. מי הסמיך אותך
להיות שף בכלל לך תעשה אינצ'לדה עם שועית. וחוץ מזה אני לא
איזה שיח' תורכי- אמיר , אמיר לא עעעעעעמיר!"
אבל בתוך תוכי ידעתי שהוא צודק, השיעור הבא זה הניסיון האחרון
שלי ואם לא, הלך עלי יעשו עלי לינץ באמצע הכיתה יכולתי להריח
את זה. ווואלה לינץ מחבורה של קוקסינלים, קובני ומקסיקני אחד
זה מה זה לא נעים.
"אימא זה אני אמיר", השעה בארץ הייתה רבע לשלוש או שלוש לרבע
אבל אימא כמו אימא תמיד נחלצת לעזרתו של בנה, במיוחד שמקסיקני
רוצה לקחת ממנו 15 דולר. "את חייבת להבין שאם המקסיקני הזה לא
היה מאיים עלי שהוא ידיח אותי בחיים לא הייתי מתקשר אבל את
מבינה, הוא מקסיקני".
אימא לא היססה לרגע ושלפה את המתכון הסודי שלה לעוף ביין.
מתכון שעובר כבר שלושה דורות בירושה. ולמי שלא יודע (ואני מניח
שרובכם לא ) אין דבר בעולם שהוא יותר טעים מהעוף ביין של אימא
שלי, אין נקודה.
הכל עבד על פי התוכנית חוץ מדבר אחד שהיה חסר. כאילו, זה לא
שזה היה ממש חסר, זה פשוט היה קצת אחר. טוב לא בדיוק אחר, אולי
קצת שונה, קצת מעודן קצת... בקיצור זיים שלי שאני אוציא פאקינג
15 דולר על יין אדום. שיזדיין המקסיקני והקורס לבישול שלו עם
כל הקוקסינלים והקובני!
אז היה לי בבית ערק, מה רע בערק תגידו, בטוח יותר טוב מיין
לא?!
באותו השיעור אמצתי כל שבריר של חוש בישול ששרד בגוף שלי מריח
הבצל השרוף, אימצתי את כל כוחותיי האחרונים והאמנתי. האמנתי
בעתיד ורוד יותר, באהבה, באחווה בעזרה לזולת ובשלום עולמי
(לקוח מתחרות מלכת היופי 2006). אני הולך להוציא את עוף המאה!
הפעמון של התנור צלצל, כמו הפעמון של השיעור במבחן הכי קשה
בעולם שעוד לא ענית על חצי מהשאלות. "אבל המקסיקני, יש לי עוד
15 דקות, הארכת זמן, אני דיסלקטי!!!"
המקסיקני הסתכל עלי בחיוך מזלזל, הוא וכל הכיתה "יש לככככה עוד
עעעשר דקיקה וגם זה יותר מדי". אין זמן למשחקי כבוד אמרתי אני
צריך להתרכז. חזרתי לעוף סידרתי את הבצל הזזתי את תפוח האדמה
הוספתי עוד קצת ערק. הסתכלתי על השעון, נשארו לי עוד שתי דקות.
מה לעשות? הסתכלתי לצדדים כולם היו עסוקים באך הם הולכים לתקוע
אותי עוד כמה דקות. ראיתי שאף אחד לא רואה וניצלתי את הזמן
שנשאר לי לשני דברים. דבר ראשון לדבר עם העוף.
"תראה", אמרתי. "אני יודע שבדיוק בעוד שניה חבורת הקוקסינלים
האלה והמקסיקני הולכים לנגוס בך אבל אני מתחנן, תהיה שם
בשבילי. תהיה שם ואני מבטיח להנציח אותך לעד".
אחרי ששכנעתי את העוף להיות טעים פניתי לאימא, "אימא אני יודע
שאת איפה שהוא שם, שומעת אותי עכשיו, מגינה על הבן שלך הרי
תמיד היה בינינו איזה קשר מיוחד כזה ולא מובן. אימא תראי מה הם
עושים לבן שלך, תראי מה קרה לי. אימא אני אוהב אותך, ותמיד
אהבתי ואני מצטער על כל הדברים הרעים שעשיתי ועל זה שלא תמיד
הכנתי שיעורים ושהיית מתביישת לבוא לאספת הורים ושהיית צריכה
להסביר לשכנים למה החיתולים של ליטל נמצאים במרפסת שלהם. אימא
אני אוהב אותך, תעשי שזה יעבוד".
הרמתי את מבטי והוא חיוך אלי, "נו עעעמיר סיימת לדבר עם העוף
או שאתה רוצה עוד כמה דקות לדבר איתו". גל של צחוק פרץ בכיתה
אבל לא סתם צחוק, צחוק של קוקסינלים מקסיקני וקובני אחד שאין
יותר גרוע מזה.
"בבקשה" אמרתי, "הוא כולו שלך".
המקסיקני גיחך והפנה את מבטו לאחור "נו בבקשה, יש מתנדב". אף
אחד לא ענה.
זו הייתה שתיקה של הסכמה, שתיקה של הזדהות, הזדהות עם שנים של
סבל של העם המקסיקני. כל המפה הפוליטית הייתה פרושה שם, בחדר
הקטן הזה בדרום מנהטן.
המקסיקני הסתובב לקהל ואמר בגיחוך "נו קדימה אל תהיו כאלה".
"אני אטעם" נשמע קול מהקהל.
ברקע נשמעו תופים מתנגנים בקצב של גיבורים, צללית של אור עמום
זהרה מבין האנשים והתקדמה אט אט קדימה תוך כדי שהיא מזיזה את
האנשים לצדדים. משהוא בין "לב אמיץ", "גלדיאטור" ו"מסע בין
כוכבים".  מבין הקהל הופיע לא אחד מאשר - הקובני.
הקובני פתח את התנור וריח של שיכור עירקי עטף את החדר וכל
הקוקסינלים כאילו באינסטינקט שמו אצבע על האף עם הזרת לכיוון
החוץ (כמו שקוקסינלים עושים). הקובני לקח מזלג ולאט לאט ניסה
להפריד חלק מהעוף. והעוף כאילו שלא רוצה שיפרקו אותו, מתנגד.
לפתע נשמע רעש מוזר.
הקובני הוציא את ידו עם המזלג ועליה מתלתלת חתיכת עוף. כולם
הסתכלו על הקובני ואני חושב שזו הייתה הפעם היחידה בחיים שלו
שהסתכלו עליו כל כך הרבה אנשים בפעם אחת, (טוב אולי במחלקת
ההגירה הסתכלו יותר).
הוא קירב אט אט את המזלג לפיו, אט אט, רגע שנמשך כנצח נצחים...
וכולם מסתכלים עליו.
בכיתה הייתה דממה מוחלטת, שקט מופתי. ששששש....

את הסיפור הזה אני כותב בסניף של מקדונלדס בין החמישית לשישית
ברחוב 34, כי לשם הלכתי ישר אחרי שנגמר הקורס, או יותר נכון
אחרי שנגמר השיעור, כי לסוף הקורס כבר לא הגעתי.
שלא תתבלבלו, מבחירה, אחרי הכל כתבתי סיפור לזכרו של העוף...