יש כאלה שאוהבים בלונדיניות, ויש כאלה שאוהבים שחורות. יש כאלה
שאוהבים רזות, שמנות ארוכות, קצרות. אני אהבתי את הפועל
ירושלים.
כשהילדים בכיתה שלי רדפו אחרי נועה הבלונדינית, אבא קנה לי
מנוי ל"מאחרי הסלים" במלחה. כשכולם היו מושכים ליעל בצמות,
ומשפריצים מים על החולצה הלבנה של ליאת זנגי, אני הייתי קורא
את מוסף הספורט.
יואב יצא עם ליאת זנגי פעם בשבוע לסרט ואחרי כן ל"שבח" לאכול
פלאפל, אני יצאתי פעם בשבוע עם הפועל. ליאת הייתה מזיינת ליואב
את השכל במשך הסרט, הפועל לא.
אני לא הייתי צריך למכור להפועל תירוצים למה אני לא יכול
להגיע, או למה בא לי לעשות משהוא אחר, או למה אני עצוב או למה
אני שמח. לא הייתי צריך להסביר לה למה בא לי פתאום לראות את
מכבי, או לכבוש כובע של מיקל ג'ורדון. הפועל לא הייתה מבקשת
ממני להגיד לה כל הזמן כמה אני אוהב אותה. היא הייתה מבינה
הכול ומחכה לי כל שבוע בדיוק באותה השעה, בדיוק באותו המקום
שאני אגיע.
בכיתה ז', יואב נפרד מליאת זנגי והתחיל לצאת עם נועה. יואב
תמיד בכה שנועה לא נותנת לו ושהוא עושה הכול אבל היא מוכנה רק
להחזיק ידיים. הפועל, הפועל תמיד נתנה לי את כל מה שרציתי.
איתי היא אף פעם לא שיחקה משחקים (רק עם אחרים), ובניגוד ליואב
לי לא היה אף פעם כאב ביצים.
בערך בכיתה ט' התחילו לרוץ שמועות בבית ספר, אבל לי לא היה
אכפת. הייתה לי אהבה, אהבה אמיתית שלא זיינה לי את השכל, אף
פעם לא ביקשה שאני אשלם עליה ובמיוחד לא עשתה לי כאב ביצים. לא
הייתי מוכן להחליף אותה עם שום דבר אחר בעולם.
אבא היה קובע איתי בשעה שבע בכדי שנספיק לתפוס מקום חניה.
הייתי מתקלח ולובש את הבגדים הכי יפים שלי. בדרך לשם הייתי
אוכל לאבא את כל  הסוכריות מנטה באוטו. היינו מגיעים למגרש
מחנים את האוטו וגם אם היינו מגיעים שעה לפני המשחק אבא היה רץ
איתי למגרש. אני זוכר שתמיד ניסיתי להשיג אותו אבל הוא היה רץ
מהר מדי, רץ לפני וצועק, "מה תעשה שתגיע לצבא?". בכניסה היינו
פוגשים את כל החברים של אבא מהעבודה והוא היה קורא להם בשמות
המשפחה שלהם. היינו נפרדים, אני הייתי הולך ל"מאחרי הסלים"
ואבא למקום שלו. בחצי אבא היה קונה לי פיתה עם חומס (לפעמיים
גם היה מלפפון חמוץ) ובקבוק קטן של קולה. אחרי זה היינו מפצחים
גרעינים והשפתיים שלי היו מתייבשות מכל המלח. לגרעינים של
הפועל היה טעם מיוחד, גם לקהל של הפועל היה רעש מיוחד.
כך הייתה הפועל ירושלים בשבילי, נסיעה עם אבא, סוכריות מנטה,
ריצה למגרש, גרעינים ופיתה עם חומס (לפעמים גם מלפפון חמוץ),
והכי חשוב בלי כאב ביצים.
בתחילת כיתה י' אבא קרא לי אליו לחדר. הוא חייך אלי את החצי
חיוך המבויש שלו בין שתי עניים כחולות ואמר לי בהתרגשות שהעונה
אני אשב לידו, הוא קנה לי מנוי ליציע. העונה אני לא אשב
"מאחורי הסלים". שמחתי.
הבנתי שאני והפועל מתקדמים ביחסים שלנו. מבחינתי זה היה כמו
הלילה הראשון שאתה ישן אצל החברה שלך עם דלת פתוחה בשתי מיטות
נפרדות. זה היה שלב קדימה, זה הראה להפועל שאני לוקח את היחסים
בניינו ברצינות.
ואז התחילה עוד עונה. באותה שנה הוצאתי רישיון לאופנוע ואבא
קנה לי אופנוע חדש. עם הזמן כבר לא קבעתי עם אבא בשבע וכבר לא
אכלתי את הסוכריות מנטה באוטו שלו. כבר לא הייתי מתקלח ומנסה
לעקוף את אבא בריצה למגרש. לאט לאט כבר לא פגשתי עם אבא את כל
החברים שלו בכניסה וכבר לא הייתי מחכה לפיתה בהפסקה, גם לא
לקולה ובטח שלא לגרעינים.
היה לי את המנוי שלי, והייתי מנקב אותו בעצמי. בדרך כלל מגיע
באיחור קל כשכבר התחילו להציג את השחקנים. הייתי נדחף בין
הכיסאות עם הקסדה בחצי חיוך מול מבטו המאוכזב של אבא. בעונה
הזו הסתכלתי על הכול מגבוה והכול נראה לי שונה יותר, אחר יותר,
קטן יותר. שני הדרקונים שהקיפו את המגרש נראו לי הרבה פחות
מפחידים מהמקום החדש שבו ישבתי. הילדים מאחורי הסלים נראו לי
קטנים ומבולבלים, שרים ביחד שירים שאני לא הכרתי.
עם הזמן איבדתי עניין בהפועל והייתי בוהה בילדים שמאחורי הסלים
מתעורר מהשריקה של השופט ומנסה להתעדכן במה שהפסדתי. בחצי השני
של העונה מצאתי לעצמי תחביב חדש, הייתי מסתכל על האנשים שישבו
לצידינו וממצאי לעצמי סיפורים.
לכל אחד ואחד היה את הסיפור שלו. היה את "המשוגע" של היציע,
קראתי לו מצגר כי פעם שמעתי את אחד החברים של אבא קורא לו כך.
הוא היה זה שעומד בכל פעם שהשופט היה שורק משהוא שלא נראה לו
וצורח אליו "שופט אתה עיוור", או "אתה שופט של דוקים" וכולם
היו מסתכלים עליו בהערצה. היה את הילד האוטיסט שבקושי הצליח
למכות כפיים והבן של טרבלס שבדיוק התחיל לגבוה ויצאו לו מלא
חצ'קונים וכל פעם אבא שלו היה מספר לנו שהוא משחק בנבחרת של
ביה"ס שלו ושהוא עוד יהיה כוכב. היה את המהנדס הרוסי עם
השיניים מהזהב שבכל פעם היה מביא למגרש משהיא אחרת שהייתה
צורחת על השופט במבטא רוסי. ומדי פעם משהוא מאחור היה צועק לה
שתסתום כבר את הפה שלה ושהן מספיק צועקות בבית אז שלא תצעק גם
במגרש, ואז המהנדס הרוסי עם השיניים מהזהב היה מסתובב אחורה
ומתנצל בחייך מלא זהב. היה שם את אורי מהמכולת שהייתה לו רק
עין אחת. כשהייתי קטן תמיד עניין אותי איך הוא איבד את העין,
אם הוא היה גיבור מלחמה או שזה סתם היה ביש מזל. עכשיו רק
עניין אותי לדעת אם הוא משלם חצי כרטיס למשחק. למטה יותר ישב
אבא של נועה.
כך לכל אחד היה את הסיפור שלו ואם פעם אחת משהוא לא היה מגיע
למשחק ידעתי ש או שהוא רב עם אשתו, או שהייתה לו תאונה, או השד
יודע מה. וכשהוא היה חוזר גם אז היה לי סיפור. משהוא היה קונה
ל משהוא גרעינים וטרופית היה לי סיפור, משהוא החליף מקום היה
לי סיפור, מצגר היה צועק, היה לי סיפור.
וכך עד כיתה י"ב הפכו הסיפורים ליותר ויותר מורכבים. הפועל
לקחה אליפות, הפועל החליפה שחקנים, הקרינה לייזרים בתחילת
המשחק, עדי גורדון פרש, יורם חרוש הלך, פיני הגיע והלך, אפי
הגיע והלך, פפי נולד, פיני נולד ואני בשלי.
עם הזמן הגיעו גם הבגרויות ואחריהן לא איחר להגיע הגיוס. מדי
פעם הייתי מגיע למגרש והחברים של אבא היו שואלים אותי מה חדש
ואני הייתי מספר להם על הטירונות ועל השטחים וכל מה שהם היו
רוצים לשמוע. אבא כבר לא קנה לי מנוי ואני כבר לא קניתי
גרעינים שלא לדבר על פיתה עם חומוס. בשבתות שהייתי נשאר בצבא
הייתי פותח מדי פעם את מוסף הספורט רואה שאני לא מכיר את רוב
השחקנים ומדלג למוסף האופנה.
הזמן עבר ואני יצאתי לקורס קצינים ולאחר מכאן לקחתי חופשה
מהצבא וטסתי למזרח. כשחזרתי התחלתי ללמוד בתל אביב ושכרתי דירה
במרכז. מדי פעם הייתי קופץ לירושלים בעיקר בימי שישי לקידוש.
מאז יצאתי עם מיכל ועם מורן, ושוב מיכל ועוד אחת שאני לא זוכר
את שמה ושוב מיכל.
פעם אחת באמצע השבוע אבא התקשר אלי ואמר שהוא הצליח להשיג שני
כרטיסים למשחק השבוע של הפועל נגד קבוצת חוץ מאירופה.
"זה אמור להיות משחק העונה" אמר אבא בהתרגשות, "אומרים שהקבוצה
השנייה מובילה את הליגה במשך כמה עונות ברציפות".
"באמת", עניתי לאבא מנסה להישמע מתלהב.
"אתה מגיע?" שאל אבא.
"תראה", אמרתי, "אנחנו בדיוק עכשיו לקראת סוף הסמסטר, וזה
הסמסטר האחרון אתה יודע. יש כל כך הרבה חומר שצריך להשלים ומיד
לאחר מכאן מתחילה תקופת הבחינות, אני באמת שלא יודע, אני צריך
לבדוק את זה".
יכולתי לראות את המבט של אבא בצד השני של הטלפון. יכולתי לראות
את העניים הכחולות שלו, את חצי החיוך המבויש שלו. איך הוא מביט
בי כך עם שערו המתולתל שלאט לאט הלבין.
ראיתי אותו מביט בי כך אוכל עוד סוכריית מנטה ועוד אחת, מדבר
בטלפון הגדול שלו באוטו, "נו קדימה" קורה לי ורץ לפני "מה תעשה
שתגיע לצבא?". ואני מאחריו מנסה להדביק את הצעדים הגדולים שלו
מנסה להרשים אותו לפחות פעם אחת. ראיתי אותו אומר שלום לכול
החברים שלו מהעבודה מחזיק לי ביד ודוחק את כולם הצידה בכניסה
למגרש. מגיש לסדרן את המנוי שלי ודוחף אותי קדימה. ראיתי אותו
מוציא לי חמישה שקלים ומורה לי לקנות גרעינים וקולה ופיתה.
מגיש לי את החוברת של הקבוצה ומסביר לי שוב ושוב על השחקנים.
"אבל אין בעיה אבא, אני אוכל להשלים את הכול מאוחר יותר, איפה
אנחנו נפגשים", עניתי בקול חנוק.
כשהגעתי למגרש נוכחתי לדעת שכלום לא השתנה. הילדים מאחורי
הסלים נשארו אותם ילדים עם פרצופים קצת שונים, ומצגר עדיין
צועק. הילד האוטיסט עדיין מנסה למכות כפיים, והמהנדס הרוסי
עדיין עם שיני זהב. אבא של נועה עדין יושב למטה יותר (הפעם עם
אחותה הקטנה שבינתיים הפכה כבר להיות גדולה), אורי עדין רואה
חצי משחק. הדרקונים הגדולים שאמורים להוציא אוויר נשארו במקומם
עדיין עם פרצוף מאיים ושיניים בולטות והגרעינים אותם גרעינים.
שוב מצאתי את עצמי בוהה באנשים שיושבים מסביבי, ולרגע נדמה היה
שההצגה האמיתי היא לא הפועל.
הסתכלתי סביבי שלרגע קלטו עניי פרצוף קטן עם שתי עניים גדולות
מביט בי, ממש כמה שורות לפני. הבטתי אחורה בכדי לראות אל מי
הוא מסתכל אך שהפניתי את מבטי בחזרה חייך אלי הילד והניד את
ראשו לצדדים כאילו אומר "אל תחפש אף אחד, עליך אני מסתכל".

ישנם רגעים בחיים שגורמים לך להבין הכול אחרת, רגעים שמשאירים
אותך המום לנוכח עובדות החיים הנעות כמו מכוניות זריזות בכביש
המהיר, משתנות, מתחמקות, לא עוצרות לרגע.
כשיצאתי מהמרגש הבנתי שהפועל כבר לא שלי, היא יוצאת עם משהוא
אחר. חייכתי אל אבא  ורצתי מהר לכיוון האוטו.
"נו מהר יותר, מה תעשה כשתגיע לצבא" צעקתי לעברו בגיחוך.
אבא מתנשף רץ אחרי מנסה להדביק את הפער ושוב אותו חצי חיוך
מתנצל בין עניו הכחולות מרוח על פניו.
הוא הגיע אלי מתנשם בכבודות וחיבק אותי חזק.
חיבקתי את אבא בחזרה כשחיוך גדול מרוח על פניי.  
מעניין איפה אני הייתי בחמש שנים האחרונות בסיפור של הילד,
חשבתי לעצמי...