1..2..3..4.. ו פוווווווו - אני בן 8.
לאבא שלי היו עניים כחולות, כאילו גם היום יש לו אותן אבל זה
מה שאני בעיקר זוכר ממנו. הוא היה יושב איתי על השטיח בסלון
ומשחק משחקים, אחרי זה הוא היה מנסה ללמד אותי מתמטיקה אבל
בדרך כלל הוא היה קורא לי תינוק בכיין. הוא אפילו היה אומר לי
שאני יהיה גדול אנשים לא יתייחסו אלי ברצינות בגלל שאני מדבר
כמו תינוק, הייתי מדבר עם ש' ו ס'. תמיד רציתי להגיד לו שאני
לא עושה את זה בכוונה, זה פשוט יוצא לי כך אבל לא נראה לי שזה
באמת עניין אותו, אז אף פעם לא אמרתי כלום.
פעם אמא לקחה אותי למין טיפול כזה, ממש טיפול בבית חולים. היה
שם ריח של בית חולים, ומלא אנשים פצועים וחולים. אני לא יודע
למה אימא לקחה אותי לבית חולים כי לא הייתי פצוע או חולה אבל
אז זה לא היה אכפת לי כי זה היה במקום בית ספר. בטיפול ישבה
מולי אחות שמנה שביקשה ממני לספור עד עשר. פעם ועוד פעם ועוד
פעם אז ספרתי.
הרגשתי כל כך טיפש אבל ספרתי, אמא ישבה לידי.
1..2..3..4.. ו פווווו - אני בן 10.
הרבה אנשים היו קוראים לי תינוק - אולי באמת הייתי תינוק.
הייתי לוקח דברים ללב, הייתי נפגע בקלות והייתי בוכה מהר מאוד,
מכל דבר. כל דבר היה גורם לי להיות עצוב ולהצטער ואז להיות
מדוכא. וכמה שניסיתי להסביר שזה לא בכוונה, ככה אף אחד לא הבין
אותי. ברגע אחד קרה דבר מדהים הפכתי באמת להיות תינוק, למרות
שכבר הייתי בן עשר.
אמא הייתה הראשונה מבין כל האמהות שהייתה עושה ימי הולדת, לי
ולאחותי. היינו מזמינים את כל הכיתה והיא הייתה אופה עוגה
גדולה ומכינה פלאפל. אמא הייתה מורה לאומנות והיא הייתה מקשטת
את כל הבית. אחרי זה היא הייתה מכינה מלא משחקים וכולם היו
משחקים את המשחקים האלה. לפני שכל החברים היו מגיעים אמא תמיד
הייתה לחוצה ועצבנית והיא הייתה צועקת עלינו אבל לא ממש היה
אכפת כי זה היה היום הולדת שלנו אז היה מותר לה היא עשתה את זה
בשבילנו. אבא היה עומד בצד, אז עוד היו לו תלתלים שחורים, אז
עוד לא היה לו שער לבן. אחרי כמה שנים הוא קנה מצלמת וידאו
באמריקה ואז הוא היה עומד בצד עם המצלמה. הוא היה מצלם את
כולנו. המצלמה הייתה גדולה כזו ומיוחדת והוא אף פעם לא היה
מרשה לאף אחד לגעת בה בכדי שלא נהרוס אותה.
שהוא היה מצלם לא הייתי יכול לראות את העניים הכחולות שלו כי
עין אחת הייתה מאחורי העינית והעין השנייה הייתה קמוצה. כשאבא
היה מצלם את היום הולדת היה מרוח לו חיוך מדהים על הפנים כאילו
הוא רואה מבעד למצלה משהוא אחר שאני לא יכול לראות. הייתי
מסתכל עליו.
גם כל הדודים הרווקים שלי היו מגיעים ליום ההולדת, הם היו
עומדים בצד ומדי פעם משתתפים קצת ואז שוב עומדים בצד. כשהיינו
מסיימים את כל המשחקים אמא הייתה מביאה את העוגה ואני היית
עוצם את העניים וכולם היו מסתכלים עלי, הם בטח היו מנסים לנחש
מה אני מבקש. הם בטח חשבו שאני רוצה אופניים, או סקייט בורד,
או גלגליות, או מכונית מרוץ או השד יודע מה. אבל אני רק רציתי
שהם ייעלמו משם, רציתי להיות שם לבד עם כל המתנות לפתוח אותם,
לקרוע את העטיפות לגזרים, להיות לבד עם המתנות. אז הייתי עוצם
את העניים וממלא את הראות שלי באוויר והייתי נושף
פוווווווווווו, ואז הייתי רואה את אבא, מאחורי המצלמה, עם
החיוך שמרוח לו על הפניים, כאילו שידע מה רציתי.
אחרי זה כולם היו יושבים בסלון ואבא היה שם סרט וידאו, כי זה
מה שהיה אז קסטות וידאו גדולות, וכולם היו רואים את הסרט. קרטה
קיד, נינג'ה אמריקאי, או משהוא בסגנון הזה. אחרי זה כל החברים
היו אומרים לי שהייתה לי אכלה יום הולדת ושנתראה ביום ראשון.
היו גם את אלה שהתנצלו על כך שלא הביאו מתנה ואמרו שהם יביאו
אותה ביום ראשון, אני בליבי ידעתי שגם ביום ראשון הם לא יביאו
לי אותה אבל לי זה לא היה אכפת, רק רציתי שילכו כדי שאוכל
לפתוח את המתנות.
אחרי זה כשהייתי במיטה הייתי נהייה ממש עצוב והייתי נכנס
לדיכאון כי הייתי חושב על אמא ועל אבא, אני לא יודע למה הייתי
נהייה עצוב כשהייתי חושב עליהם אבל זה מה שהיה קורה.
אחרי זה גם הייתי בוכה למה אני לא אינדיאני, תמיד רציתי להיות
אינדיאני.
פעם אחת ביום ההולדת של אחותי הגדולה היא הלכה לאסוף את כל
החברים אלינו הביתה מהמקום שבו הם קבעו. כשהצצתי מהחלון של
החדר שלה למטה, ראיתי אותה מגיעה עם חמישה חברים בקושי. לא
יכולתי לראות את הפנים שלה בבירור אבל ידעתי שהיא בוכה. אני
הייתי בוכה אם הייתי במקומה אבל אני זה לא נחשב כי אני הייתי
תינוק אני תמיד הייתי בוכה.
כשהיא הגיעה הביתה כל החברים שחיכו לה בבית קפצו עליה וצעקו
"יום הולדת שמח" .
אחרי זה אמא עשתה תחרות של ניפוח בלונים, שאלות ותשובות, אכלנו
פלאפל ועוגה, ראינו סרט ואבא צילם. גם הדודים הרווקים שלי
הגיעו אבל אני חושב שלמרות כל זה אחותי הייתה עדיין קצת
עצובה.
1..2..3..4.. ו - לחייך.
כולם מצטופפים ביחד אבא מצד שמואל שלי אמא מצד ימין מחזיקה את
אחותי הקטנה עם מוצץ שקוף (בכדי שלא יראו בתמונה) ואחותי
הגדולה לידי.
אני באמצע עם חליפה שחורה שאמא קנתה לי במאה שערים, הייתה חסרה
לי שן והיה לי משהוא בין בלורית גדולה לקוקו.
"תחייכו", אמר הצלם אז חייכנו. חשבתי שאני ג'ים מוריסון אז
נשענתי קצת הצידה כמו שהוא היה עושה בתמונות שלו אז אמא צעקה
עלי "תעמוד ישר".
בום פלאש, הצלם מצלם, אני בן 13 חוגגים לי בר מצווה.
אני רוקד מול כל האורחים סטפס כמו קוף בקרקס עם נועה
הבלונדינית, גם אחותי רקדה סטפס בבת מצווה שלה, היינו חייבים
לרקוד סטפס בבר מצוות שלנו. זה היה שיר של "הדלתות" כי אז
אהבתי את ג'ים מוריסון אני מאמין שבגיל אחר הייתי רוקד לצלילי
מוזיקה של אינדיאנים.
אחרי זה עמדתי והקראתי את הנאום שכתבתי ביחד עם אמא ואמרתי כל
הזמן תודה להורים שלי שגידלו אותי, ולסבא וסבתא שדאגו לי,
ולדודים שלי ולאבא שלי שכל הזמן קרא לי תינוק בכיין וכמה הייתי
רוצה להיות כמוהו. אחרי זה הזמנתי את כל הדודים שלי והסבתות
והסבים להדליק נרות. כי ככה עושים במשפחה שלי. אם הייתם שואלים
אותי הייתי אומר לכם שאני ממש נגד כל הדבר המטופש הזה בכלל.
אבל מסתבר שבמשפחה שלנו זה כבוד גדול להדליק את הנר המזופת
הזה, כמו טקס חלוקת פרסי האוסקר או משהוא כזה. אני בכלל לא
מבין מה כל כך כבוד גדול להדליק את הנר הזה, אבל כנראה שזה
כבוד גדול כי אח של אמא החליט לקחת את המתנה שלו ולהסתלק
מהאולם כשלא קראנו לו לעלות להדליק נר. אני אגיד לכם את האמת,
אני ממש לא חשבתי על זה, זה אפילו לא עניין אותי רק כאב לי
שהוא לקח את המתנה שלי. למחרת הייתי חייב להתקשר ולהגיד לו
שאני מצטער ושאנחנו עושים "אפטר בר מצווה" אצלנו בבית והוא
יכול להדליק שם נר. אני כבר לא זוכר אם זה היה נר, או את המנגל
אני רק זוכר שהוא לא הסכים ושהוא לא החזיר לי את המתנה.
אחרי הבר מצווה הזה אמא ואחיה לא דיברו הרבה זמן. גם אני ונועה
לא דיברנו.
1..2..3..4.. ו פוווו- אני בן 15.
אמא מביא את העוגה וכל הכיתה מסביבי בעיגול. אנחנו במרפסת
הגדולה של הבית. הם עשו לי מסיבת הפתעה אז הופתעתי. כבר לא
ניפחנו בלונים, וגם לא שיחקנו שאלות של בנים מול בנות. אני לא
בדיוק זוכר איפה אחותי הגדולה הייתה באותו היום או אחותי
הקטנה. גם נועה לא הייתה שם, אז הייתה מיכל. רציתי שאמא ואבא
ילכו משם וישאירו אותנו לבד וזה קצת העציב אותי. פתאום ראיתי
את אחד החברים שלי זורק את העוגה שאמא הכינה מהמרפסת ועושה
פרצוף כזה של "איכס", זה ממש העציב אותי ורק רציתי לחבק את אמא
ולהגיד לה שאני אוהב אותה אבל היא כבר לא הייתה שם. הרגשתי ממש
כמו תינוק.
1..2..3..4.. ו "צאאאא!!!!! שלושים שניות הייתם בחבית וחזרתם
לכאן" - אני בן 18.
אמא שלחה לי חבילה עם מלא ממתקים וכתבה לי מכתב. היא אמרה שהם
מתגעגעים ושהייה לי יום הולדת שמח.
1..2..3..4.. ו "בום בוליננננט, צ'ילום באווויר" - אני בן 22,
אני בהודו, אני מסטול.
ניסיתי להתקשר לאמא אבל לא היו קווים פנויים. חיכיתי משמונה
בבוקר עד שתיים וחצי. בסוף תפסתי אותה.
"אתה שם אני לא שומעת אותך..."
"אמא כן אני שומע אותך...."
"אני לא שומעת, תגיד לי אם אתה שומע אותי..."
"אמא אני לא שומע אותך, את שומעת אותי?"
"אלעדי, שיהיה לך מזל טוב אני לא יודעת אם אתה שומע אותי, אבל
שיהיה לך מזל טוב, אני אוהבת אותך"
1..2..3..4.. ו "אחרי", אני מפקד בצבא, אני בן 25. כבר אין לי
זמן לדבר עם אמא.
1..2..3..4.. ו - בום בום בום בום בום  n.y.c אני בן 28.
אני כל כך לבד באמצע העיר הענקית הזאת. אין אף אחד איתי, אבל
יש מלא אנשים מסביבי. מולי רוקדת משהיא בלונדינית אנחנו אמורים
להיות ביחד אבל אני לא ממש מכיר אותה. היא מחבקת אותי ומחייכת
אלי, אבל אני לא ממש מכיר אותה. אני כל כך לבד. כמו ילד קטן
שהלך לאיבוד להורים שלו באמצע ניו יורק. אני מדמיין לעצמי איך
אבא רץ ברחוב ומחפש אותי. הוא קורא בשם שלי אבל אני לא שומע
אותו אני נמצא במועדון באמצע הסוהו. הוא קורא לי שוב ושוב אבל
אני כבר ממזמן לא שומע אותו בערך מגיל 10 אני לא שומע אותו.
הוא חוזר הביתה ואומר לאמא שהוא איבד אותי.
אני שותה עוד וודקה ועוד וודקה ומעשן סיגריה אחרי סיגריה. היא
מחייכת אלי אבל אני לא ממש מכיר אותה ויש מלא אנשים מסביבי.
אבל אני מרגיש כל כך לבד. כל כך הרבה תחפושות ופרצופים וכולם
נראים כל כך מאושרים. כזה ביחד כבר הרבה זמן לא ראיתי. מעניין
מאיפה כולם מכירים. הדי ג'י מנופנף עם הידיים שלו והבר מן עולה
על הבר ורוקד עם אחת הבנות.  
כל כך הרבה אנשים, כולם באו ליום הולדת שלי? אבל בכלל לא
הזמנתי אותם. אני לא רוצה את כולם כאן. אני רוצה לקרוא לדוד
שלי לבמה שיעלה וידליק את הנר. אני רוצה להגיד לאמא ואבא תודה
"שהביאני עד היום", אני רוצה להגיד לאבא שאני לא כועס אליו -
אבל שאני גם לא תינוק ושלקח לי עשרים וכמה שנים בכדי להבין את
זה. אני רוצה לספור עד עשר מול האחות השמנה הזאת בבית חולים
ולהגיד לה שאני לא פצוע ולא חולה אז שתעזוב אותי בשקט. אני
רוצה שכל החברים של אחותי יגיעו למקום המזוין שהיא קבעה איתם
ושלא יעשו לה עצוב ביום ההולדת שלה. אני רוצה להגיד לכל
המזויפים האלה שאני יודע שהם לא יביאו את המתנה שלהם ביום
ראשון. אני רוצה שאמא תיכנס לתוך המועדון הצבוע הזה ותסדר את
כל הבנים בשורה מול כל הבנות ותגיד להם לשאול אחד את השני
שאלות ואני יישב בצד ויצחק. אני רוצה תחרות בלונים מזוינת, אני
רוצה לראות מי מנפח יותר מהר את הבלון המסריח שלו. אני רוצה
לראות את הדודים הרווקים שלי, אני רוצה לאכול את העוגה של אמא
ולתת אגרוף למטומטם הזה שזרק את העוגה מהמרפסת. אני רוצה את
הפלאפל של אמא . אני רוצה לרקוד סטפס כמו קוף בקרקס מול כל
האורחים, אני רוצה את נועה ולהגיד לה שאני מצטער, להגיד לה
תודה שהיא רקדה איתי שם. אני רוצה את כל המתנות שמגיעות לי כי
יש לי יום הולדת. אני רוצה שאמא תקשט את המועדון הרקוב הזה
באמצע מנהטן. אני רוצה נינג'ה אמריקאי וקרטה קיד.  
למה הם לא שומעים אותי??? מי ייקח אותי לאותה השלווה לאותה
הדממה שידעתי, לארץ ילדותי אל חלקת האלוהים שלי, אני כל כך
רחוק מהבית.
פתאום הרגשתי יד קרה נוגעת לי בכתף. הסתובבתי היא חייכה אלי
"here, this is for you" , היא חייכה אלי והושיטה לי בראוני
מסטאר באקס עם נר.
עצמתי את העניים חזק חזק ומילאתי את הראות באוויר. התפללתי,
התפלתי כל כך חזק כמו שבחיים שלי לא התפללתי.
1..2..3..4.. ו פווווווווו
פתחתי את העניים לאט לאט והוא היה שם מולי. עם שתי עניים
כחולות אחת מאחורי העינית והשנייה מכווצת, עדיין עם תלתלים
שחורים וחצי חיוך מרוח על הפנים מאחורי מצלמה גדולה מאמריקה.