היה איש שלא אהב את ההווה, תמיד חתר לעתיד. 'בעתיד,הוא אמר,
יהיה לי טוב'.
כך היה חי בציפיה לרגע הבא, וכשהגיע הרגע ההוא, לרגע שאחריו.
בוקר אחד, כשישב בדירתו וחיכה לצהריים, ראה דמות עמומה מולו.
הוא לא היה בטוח אם היא אמיתית או ששוב הוא חולם בהקיץ. אותה
הדמות בחנה אותו מעט ואז התחילה לדבר.
'למה אתה מחכה?' שאלה אותו.
'אני מחכה לעתיד' הוא ענה, וחיכה לרגע שבו יבין מה הדמות רוצה
ממנו.
'ומה כל כך טוב בעתיד, אם אפשר לדעת?'
'בעתיד הכל יפה יותר, חכם יותר ומהיר יותר, כך לפחות שמעתי'.
הוא החל לאבד סבלנות, אך התאפק כי היה סקרן.
'בסדר גמור. מה דעתך שאביא אותך אל העתיד?'.
'את יכולה לעשות זאת?!' המחשבה ריגשה אותו.
'אני יכולה, אבל אתה צריך להסכים לדרך שבה זה יתבצע'
'ומה הדרך?'
'יש ביכולתי להקפיא אותך למאה שנים, כך שכשתתעורר תהיה בעתיד
שאליו אתה נכסף. אך זה יתבצע רק בהסכמתך ותמורת תשלום סמלי'
'אני מוכן!' ענה ללא היסוס. 'מה התשלום?'
'שעון היד שלך מוצא חן בעיני וארצה לקבל אותו'
הוא הסיר את השעון, עוד לפני שהספיקה הדמות לסיים את המשפט,
וגיחך לעצמו-הרי מהו שעון כשמדובר במילוי משאלה שכזאת.
'בבקשה, עכשיו את יכולה להקפיא אותי?'
הדמות הנהנה להסכמה, ואחר מכן לחשה מילים בשפה מוזרה שהאיש לא
הכיר. ראשו של האיש הכביד עליו ,עפעפיו נעצמו והוא שקע אל תוך
קיפאון.

הוא התעורר והסתכל מסביב. פרט לכך שהקירות הצהיבו, הדירה נותרה
כמקודם. לרגע חשב שמא באמת היה זה חלום, אז מיהר להביט מהחלון
החוצה, שם לבטח ימצא מענה.
חלליות טסו בשמיים ואימתו את תקוותו. האיש המרוגש החליט לערוך
סיור רגלי, לראות מה צופן העתיד.
משב רוח שהגיע מהחלון הפתוח הודיע לו שהוא ערום. הוא רצה
להתלבש, אך כשפתח את ארון הבגדים הבין שבגדיו התפוררו, בכל
זאת, מאה שנים זה לא צחוק.
בסופו של דבר יצא כמו שהוא, הרי בטח כבר מקובל ללכת כך בעתיד.


העתיד היה בדיוק כמו שהאיש דמיין אותו - מבנים מרשימים,
רובוטים, רחובות ממוחשבים וחלליות. הוא היה מאושר ורצה לחלוק
את ההתרגשות והאושר עם משפחתו וחבריו, אך חישוב מהיר של מאה
שנים מוטט עליו את עולמו.
פתאום הוא תפס שאמנם הוא בעתיד, אבל לבד. כל האנשים שהכיר
ואהב, שבעצם היו עולמו, מתו כבר מזמן.
הוא חשב על כך שבזמן שהיה קפוא בתרדמת קרו דברים שלא זכה לראות
ואנשים אותם לא זכה ללוות והרגיש צער וחרטה על שוויתר על כל
אלה למען העתיד, שממילא לא שווה כשאתה לגמרי לבד.
בודד, מדוכא וערום, הוא המשיך ללכת ברחוב ללא מטרה, ואפילו לא
היה לו שעון כדי לראות מה השעה.