אני מתיישבת לי עכשיו, בפינתי הקבועה, זאת שנמצאת גבוה-גבוה,
הרחק מכולם, הרחק מהכל.
נושמת עמוק ובוהה בעננים, שכ"כ קרובים אליי. כמה שהם שלווים
ורגועים. כמה שקט אפשר למצוא פה, הכל שקט אחד גדול ויפה כ"כ.
אני מוציאה מעליי את הכנפיים העייפות ומשכיבה אותן לישון,
שיאגרו כוחות למחר חדש, שיתמלאו בכל הטוב שבמקום הזה ויהיו
מוכנות ונקיות.
אני מושיטה את זרועותיי, תופסת ענן בשתי ידיי, מחבקת אותו
חזק-חזק עד שיצא ממנו כל האוויר וימלא אותי בו. הוא כה לבנבן
וטהור.
זהו המקום היחיד שאני מוצאת בו נחמה אחרי כל החיפושים והמסעות
שנעברו. בו אני באמת מרגישה את החיוכים שאני מעלה.
זה מקום קטן לברוח בו כשקשה, כשעצוב, כשכבר נמאס שנמאס. טוב
למצוא מקום כזה.
ציפור קטנה הציצה פתאום מענן מלא שלווה, והתיישבה לצידי, כאילו
השתתפה בייאושי. היא, לעומת כל הרוגע שכאן נראתה מותשת וכואבת,
אך שתקה.
מוזר שציפור באה לבקר במקום כזה, כ"כ גבוה לה.
לפתע שקע גדול נוצר באמצע שלוותי הלבנה ואלפי ציפורים הגיעו
מתוכו, עפות יחדיו, כולן באותו קצב, באותה הנפת כנף קסומה.
מסתחררות, מקיפות אותי, את כולי. אני מחייכת אליהן את אותו
חיוך שאני מרגישה מעמוק בפנים והם כאילו מחייכות בחזרה,
וחוזרות אל אותו מקום מתוכו צצו.
וזה רק הפך את המקום הנפלא הזה לנפלא עוד יותר.
הציפור הקטנה נשארה לצידי, בהתה סביב, הביטה בי והניפה גם-כן
כנפיים. הסתחררה, עפה סביבי, מקיפה אותי, את כולי. גם אליה
חייכתי, וגם אותה איבדתי בלבן המצמרר.
אני שוב בוהה בעננים ברוגע בלתי מוסבר, קצת שונה, קצת מוזר,
קצת כואב וגם זר.
מנסה להבין למה כל דבר חייב להגמר בסופו של דבר, לא צריכה
דברים חדשים במקום, אני רוצה את אותו אחד, אותו הדבר שעושה לי
טוב.
כמה עצוב להרגיש לראשונה בתחושה הטובה ובאותה השנייה גם לאבד
אותה.
אני בכל זאת אעבור את כל זה, גם אם אנסה לברוח וגם אם אתעלם.
אכזבות באות והולכות, איתן גם המחשבות המייאשות.
אולי בסוף כל המסעות משתלמים. אולי הכאב והסבל לומדים
ומתעלמים.
ואולי הניסיון כאן שווה בתוך כל זה.
אז אני נעמדת לי בפינתי הקבועה, זאת שנמצאת גבוה-גבוה, הרחק
מהכל, הרחק מכולם.
נושמת עמוק, ולובשת את כנפיי. עומדת מול כל היופי הזה, המרגיע
בדרך כלשהי, מדי-פעם.
עכשיו, אני יוצאת להלחם בכל מה שיעצור בעדי להיות מי שאני,
הולכת להאבק, בלי לברוח, בלי לשכוח.
פשוט לחיות את הכל. עם הכל.
אני עוד אמצא את השלווה שלי במקום אחר, קצת פחות אבוד, קצת
יותר מוסבר.
הגיע הזמן, אז אני פורשת כנפיים גאות, נעלמת בשקט הלבן וצועדת
הרחק מתוך שלוותי.