"מאמי, כפרה, תעשי טובה תשמרי לי על הכלב, טוב מאמי? תעשי לי
בייביסיטר רגע אני הולכת לסדר עניינים בירוקרטים".
הבחורה הקטנה הרזה מכווצת על הכסא שלה במושב האחורי במבוכה,
שלושת המושבים שלידה התמלאו פתאומית פרווה לבנה גדולה אזוקה
במחסום פה מכונסת, ואישה אחת קולנית ללא מחסום.
אחת לפנות בוקר בתחנה המרכזית של אילת. מאתיים איש אישה וטף,
חומים ולבנים, גבוהים ונמוכים, יהודים, מוסלמים נוצרים וכלב,
זרים, התקבצו בוהים בעיניים עייפות, בתורים מסודרים, לשינה
המונית ממושכת. שינה הכוללת פינות וזוויות דרוכות לעייפה,
מלוכלכות במעבר, ראש מותש נשמט בהשלמה על תרמיל גדול.
"מי שאין לו כרטיס מוזמן, נא להדבק לקיר ולהמתין". "גברת,
תעיפי את עצמך ואת הכלב שלך מפה, חוצפנית. אין מקום לנוסעים
ואת רוצה שאני אקח את הכלב? לכי לסדרן, תגידי לו שאני לא לוקח
אותך! עופי מפה, תרדי לי מהאוטובוס עכשיו".
תאורת גחליליות נדלקת בכחול לבן חרישי, צוואר עייף מתנדנד אל
חלון, מישהו מוציא נגן, הבחור שיושב על הרצפה לידי התיידד לי
עם הרגל, אחרים מוצאים קולות חרחור, תינוק בוכה לרגע ונרדם,
צוהר שנשכח פתוח מכניס פנימה אוויר מדברי קסום בעליות החשוכות
המתפתלות מעל מכתש גדול.

ארבעה כסאות לים. גאות. המים מכסים את האבנים הצבעוניות והחול
הדק, מתנפצים לנו על אצבעות הרגליים, ילדים בבגדים משומשים
ומטפחות צבעוניות עמוסות חרוזים קשורות על גבם הולכים יחפים על
קו החוף, שמים נצבעים ורוד המפריד הרים, שמים ומים, גולש
באיטיות לים באדוות ורדרדות של שקט, ושמיכה סגולה סמיכה,
משחירה.
"במה את עובדת?" אנגלית שבורה במבטא ערבי כבד, אצבעות שחומות
יפות עם טבעת כסף חלקה פשוטה, הידיים בכסא לידי. "אחות" עונה.
"אה, מתאים לך להיות אחות". "למה?" שואלת. "יש לך גוף יפה
ופנים יפות. חשוב מאוד שלאחות יהיו גוף ופנים יפות". "חשוב?"
אומרת מסדרת קוצים לכוננות דקירה. "כן. אחות, היא מלאך. חשוב
שלמלאך יהיו פנים יפות". בשביל הילד עם הכיפה והעיניים הכחולות
שהלכו לאיבוד בתוך ענני גראס השיחה הזו מרוכזת מדי, הוא שולף
את כל הכסף שיש לו, דוחף לי ביד, "תשמרי לי" הוא אומר. "אני
נכנס לשחות". "הוא חבר שלך?" אנגלית שבורה. "לא מכירה אותו",
אומרת.

"אשתי, אני מת עליה והיא מתה עלי יותר משאני מת עליה אפילו".
מחצלות צבעוניות על החול, כריות רביצה גדולות מלוכלכות, בחורי
הישיבה בכיפות ורגליים חיוורות נגלים לאלוהים בעננים גדולים
וצפופים של גראס, ישובים במעגל ובתוכם הוא. גבר בן חמישים
וחמש, משתעל ומעשן, קושר מחרוזות לאשתו.
"מצאתי אותה נבולה. כמו פרח ששכחו להשקות. ועכשיו, היא פורחת"
הוא צוחק לעצמו. מעשן ומשתעל. "תחייכי, אני אומר לה, אני מצחיק
אותה, מזכיר לה לחייך כל הזמן." הוא מתחיל לשיר שיר ישן
בשפתיים חתומות, בגרון נעול, מתפרץ מתוכו. ובחור ישיבה תוך
נדנוד ועשן ממציא בשבילו צלילים רכים בגיטרה.


הדרכים מתפתלות ריקות וצהובות, חלונות המונית, ישנה ומאובקת עם
פרווה ורודה על הדשבורד פתוחים אל תוך הצהריים המדבריים
השוממים השקטים. הריאות מתמלאות חום סמיך ריחני, אוויר שהמתין
זמן רב מתגעגע שוטף את הפנים, נשים מכוסות בשלמות שחורה
ממתינות בצידי הכבישים הישנים השבורים ללא שולים, ללא תאורה
שהיו פעם אופירה ונעמה, דרכים המובילות כולן לשמש גדולה,
מנגינות מסגדים ,ים כחול אינסופי משובץ אלמוגים ודגים, חול
צבעוני, מדברי ושקט
שקט
שקט.
בחמש בבוקר קרניים ראשונות של שמש עולות על איילון דרום,
כניסות ויציאות מתמתחות לקראת יום עמוס פקקים ."נא לא לשכוח
תיקים וחפצים בתא המטען", פיהוק. התמתחות. שפשוף עיניים. מילים
איטיות של בוקר. התנועה עדיין זורמת כסדרה אומרת הקריינית בעלת
הקול המלטף בגלגלץ, שיהיה לנו בוקר טוב ויום רגוע.