"שלומי קשור בחוט אל שלומך והחגים האהובים ותקופות השנה
הנפלאות עם אוצר הריחות, הפרחים, הפרי, העלים והרוחות, ועם
הערפל והמטר, השלג הפתאומי והטל, תלויים על חוט הכמיהה"
(שלומי, זלדה, שירים).

לקרוע ממך את העטיפות שאתה ארוז בהן קשור בסרט צבעוני מהודק.
לפרום את הסרט, להפשיט.
עטיפות שהפכו להיות העור החדש שלך. הפנים שלך.
ובכל פעם אתה ממציא את עצמך, ניירות צבעוניים מאוירים מתוך
ספריה גדולה להתקשט בהם.
אתה שוכב איתי נזהר שלא יתקלף, שלא ייפגם, שלא אראה דרך
המקומות שאינם שלמים כבר, את החורים שבנשמתך.
את המקומות שהשתפשפו, אתה דואג לרחוץ ולטשטש באלכוהול.  
להעלים בעשן.
אבל באור הלילי שנכנס מהרחוב הדרום תלאביבי השער שלך אפור
ועייף, והקמטים שאספת בחמישים השנה האחרונות מתמלאים בזוהר
ירח.

הוא פורץ פנימה בשמחה לפניך כשאתם חוזרים מהטיול של הערב, הכלב
שלנו.
חום בינוני, כתם לבן על הבטן. "לקחת את הכלב לווטרינר" כתבתי
לך. הצמדתי במגנט למקרר.
אתה מגיע מעט אחריו מחייך. אחר כך הולך להכין לך קפה ויוצא
לשבת במרפסת. הפלאפון שלך מצלצל. אני שומעת אותך צוחק צחוק
גדול דרך הזכוכיות המכניסות אלינו הביתה את הרחוב. הג'ינס שלך
זרוקים על הספה לידי. בטלוויזיה מסבירה מישהי בתנועות ידיים
רחבות כיווני זרימת אוויר בקול לא נשמע.
אתה הולך להתקלח, מודיע לי כשחוצה אותי בדרך למגבת הלבנה
שמתוחה על המקלחון השקוף.
אני לוקחת בשתי ידיים את אגרטל הזכוכית עם האבנים הסגולות למזל
ומקרבת אל האף. הסלון שלנו מתכסה בכתמים צבעוניים מטושטשים אני
עפה דרכו בכנפיים גדולות לתוך שדות ירוקים וצהובים, לתוך עננים
גבוהים ובהירים של קיץ.
מגביר את הטלוויזיה, התיישבת לידי. "אכלת"? "את רוצה שנזמין
משהו"?

אני רוצה לגרד אותך בציפורניים.
להסיר את הנייר המבריק שמצפה אותך. להשאיר אותך לא שלם, לא
מכוסה, לא גלוי, לא אחיד.
חברבורות עור ישן וחדש בערבוב מכמיר לב. סלחני.
כרס קטנה מדולדלת, עור עייף, כתמים חומים דהויים, קמטים.
להתערבב בך. מיצים צורבים חמוצים דביקים. להתפלש בך עד שהריח
שלך ידבק בי.
לעצום את העיניים, להניח את הידיים שלי על הפנים הישנות שלך
בזהירות גדולה, תשאיר לי זיפים לבנים להתרגש בהם.

הרגליים הלבנות שלך מתנדנדות על שולחן הסלון לידי, אצבעות
ארוכות וגרומות עם פרקים בולטים. תמיד מנדנד רגליים.
אוויר שנכנס דרך החלון הפתוח עובר בגופיה שאתה לובש, מביא איתו
ריח של מרכך כביסה חדש שקניתי, ואת הריח שיש לך בשבילי.
יש התרגשות בטלוויזיה, אתה תופס את הראש ביד מאחור, מניע אותו
מצד לצד. מישהו שאתה לא מכיר הפסיד עכשיו מאה אלף שקלים.
השפה התחתונה שלך שאהבתי לנגוס רועדת.
אני קמה והולכת אל המקרר, לוקחת פתק קטן כחול ועט מהכוס שקנינו
בנסיעה האחרונה, כותבת, לקנות חלב. מדביקה במגנט.

משקפיים דקים עם מסגרת מתכת, ארבעה ספרים שעוד לא קראת מונחים
בערמה בצד שלך שבמיטה. פתק קטן כחול מקומט. "אשתו של הנוסע
בזמן" מסומן בסימניה דקה. הכלב נכנס אחרי, נשכב ליד הכניסה.
כך אנחנו נוסעים בזמן. אתה שאיתי לא מי שהיית. ואני -
אספתי בזהירות את כל החפצים מהם לא ידעת להיפרד (מנורה ישנה עם
צוואר ארוך וגמיש ,דמויות אפריקאיות מכוערות מגולפות עץ,
ארגזים של ניירת, בקבוקים ריקים של וויסקי ישן, תקליטים,
הספרים שלך שסוחב אחריך מדירה לדירה כבר שנים. סיפרת לי כשלזמן
שלנו היו מילים).
חרטתי בי את כל המחוות הקטנות שגיליתי בך.
וכך, גם עכשיו כששוכבת בחושך בעיניים עצומות, אור קטן נופל
פנימה מהרחוב רואה אותך.

"מותק, את ישנה"? מזרן שוקע, רחש תזוזת סדינים, הגוף העירום
שלך מצטרף אלי לפנות בוקר, תמיד עירום.
הפנים שלך סמוכות לשלי עכשיו, נשימה אלכוהולית מוכרת, אתה
מתבונן בי כנראה, מתלבט אם להפריע.
אתה מושך מעט שמיכה, החלטת. מפנה לי את הגב. היד שלך מחפשת את
שלי מתחת לשמיכה כמו בכל לילה, מוצאת אותה ולוקחת אליך, שלא
נאבד מגע.

הבוקר מוצא אותנו חשופים אחוזים זה בזה בליטה בתוך שקע, רגליים
כרוכות סביב.
השעון מצלצל. אני מכבה אותו ומתיישבת במיטה. אתה ממלמל משהו
מתוך שינה ומתהפך, אתה לא אוהב בוקר.
אני מתנדנדת יחפה בעיניים עייפות להכין לי קפה, מגלגלת תריס
ישן על חלון המטבח, ריח של אדמה לחה מטל, רעש של רחוב מתעורר
בזמזום מכוניות, אור בהיר מציף את חלקת האלוהים הנכה שלנו.
על קרטון החלב כמו בכל בוקר מילים כחולות בעט בכתב יד צפוף,
ארוך, עקום.