6/11/07
מפחדת שנסגרתי בפני האהבה. מפחדת להיהפך למין זומבי כזה
שמתיימר לא להרגיש. לא רוצה להיקבר תחת שכבות של חומות ולעבור
דרך החיים כמו שחולפים על פני קבצן. כשמשהו צובט לנו בפנים אבל
משקרים לעצמנו שלא באמת ראינו אדם בשר ודם בדיוק כמונו שוכב
מזוהם על המדרכה, נתון לחסדי השמיים ומחוסר כול.
מפחדת להתעלם מזה שאני חיה ורק לחלוף על פני החיים בשאיפה שזה
יעבור מהר ובשקט. כמו שחולפים על פני קבצן.
לא רוצה להזדהם בחרדות ובפחדים. רוצה לשלוט בהם ולא לתת להם
לשלוט בי. רוצה להרגיש אושר ומדי פעם כאב.
הם לקחו ממני את היכולת להרגיש, אבל אני לא אהפוך אותם לתירוץ
וסיבה. אני לא אמעיט ככה מכוחי. אני אעשה הכול בשביל להילחם
בזה, בשביל לחזור למעגל החיים.

11/11/07
מרגישה שאני נטולת משמעות. כלומר, נטולת מעשים בעלי משמעות.
במרדף נטול כול אחרי דברים נטולי כול. לא יודעת כבר אחרי מה
לעזאזל אני רצה. מה התפקיד שלנו? להיות מאושרים? לתקן עוולות
עולם? ולאן זה מוביל? אני יודעת איך זה בתמונה הכוללת, אבל
איפה אני, עם חיי היומיומיים (עד כמה שאפשר להגדיר את חיי
כיומיומיים), בכל הסיפור הזה... אני עוזרת, מייעצת ונותנת
מעצמי. אבל זה מרגיש קטן. מרגיש אחד אחד. רוצה יותר, רוצה
לעשות יותר.
התעייפתי מהכלום.
היום עבדתי בעבודה מגוחכת. הייתי מעודדת והיו לי פונפונים. ולא
ש"צהלתי" למען הצלת שימפנזים בקמרון. עודדתי את מימון ישיר,
חברה להלוואות לקניית רכב. מטומטם. אני מטומטמת שעשיתי את זה.
אומרים שכל עבודה מכבדת את בעליה. כן, כשאנחנו נכים/ חולים/
חסרי יכולת. מלבד זה, בולשיט. אפשר לעשות יותר. אפשר לצאת
מהבועה המרובעת (כן, "בועה מרובעת") החברתית הכושלת והדפוקה
שלנו ולפרוץ גבולות. לנשר במעופו אין גבולות. מה הופך אותנו
לשונים?
לאנשים כמעט לא אכפת יותר. אוכל, כסף, בית, זוגיות. אין ספק
שאלו דברים חשובים, בסיסיים. אבל זהו? זהו?! אנשים לא מבינים
שכל אלו הם אפילו לא קומת הקרקע בבניין רב קומות. הם אולי
היסודות שמרכיבים את המלט שמחזיק את הדבר הזה שנקרא חיינו.
רוצה לצעוק לעולם שאפשר אחרת, שאפשר יותר, שאפשר המון. רוצה
שיפסיקו לשנוא ולהתמקד בשטויות. רוצה שיבינו שכל עוד המוות לא
נגע בכתפינו, כל הבעיות שלנו מיקרוביות.
רוצה להכניס פרספקטיבה.
רוצה לצעוק.