בת 74 השואה, כמעט כמוני,
ועדיין איננה מבינה, ועדיין אינני.
עם שלם בסכנת הכחדה,
עם יהודי שלם הולך אל הלא נודע.
פרצות בגדר מספרות סיפורים
על שניסו ונשארו גיבורים,
על שניצחו והגיעו שבורים.
ידיים חלשות קוברות באדמה
תקווה אחר תקווה שלא מצמיחה שורשים,
נשימה ועוד נשמה שלא יחזרו בחיים.
"החיים שלי מתים," היא צועקת. "החיים שלי מתים,"
כשרגליים רועדות נגררות על עצמות,
כששפתיים יבשות שותות את השלג,
כשצרחות חנוקות נשמעות מרחוק
ועיניים מפוחדות במקום גוף רואות שלד.
בת 74 השואה ועדיין לא מבינה
שליטת האימה על חברה שלמה.
אלוהים לקח הפסקה לארבע שנים
ונתן לעולם לכאוב, לשתוק ולרצוח
שישה מיליון יהודים.

                                         

עד שאזרתי אומץ והבאתי לצוות כתיבה של טקס יום השואה בבית
הספר, זה לא התקבל כי הנושא היה אלוהים בשואה. אז אם מישהו...
אולי... במקרה... רוצה את זה לטקס יום השואה אצלו או משהו כזה
הוא מוזמן להודיע לי ולקחת. באמת שיעשה לי טוב :]