אתמול אמא ספרה לי שיש לה חיה בתוך הבטן, חיה מאד מכאיבה.
אמא בכתה, אני לא הבנתי למה, "אמא זה לא כזה נורא, תלכי
לשירותים ובטח הכאב יצא עם הפיפי" ככה היא תמיד אומרת לי
כשהעוף שהיא הכינה מכאיב לי בבטן אחרי הארוחה, אמא חייכה
לראשונה מזה חודשיים, חייכה כמעט כמו לפני שנה כשהיא ואבא חגגו
את יום נישואיהם.
ביום נישואיהם הצצתי והם מאד נהנו, הם רקדו יחד, התנשקו כמו
בטלנובלות, דיברו המון דיבורים של מבוגרים ואז שמעתי את אמא
אומרת "חיים, אני אוהבת אותך, אתה החיים שלי" מאד שמחתי, אבל
העייפות ניצחה אותי והלכתי לישון עם חיוך גדול על הפנים.
מאז שהודיעו לאמא על החיה היא כל הזמן מדוכאת, היא לא יוצאת
מהבית וכשהיא יוצאת זה רק כדי שיצלמו אותה ואת החיה.
איתי היא אף פעם לא מצטלמת, תמיד כשאני רוצה להצטלם איתה היא
אומרת לי "גם ככה אתה תמיד תזכור אותי, נכון?".
אמא ואבא בבוקר רבו בגלל החיה, נדמה לי שגם אבא מקנא, הוא אמר
לה "מרוב מחשבות על החיה את לא חושבת על החיים שלך".
בצהריים אבא אמא ואני הלכנו לפארק "יד לבנים" אבא ואני שיחקנו
בכדורגל ואמא ישבה על הספסל והסתכלה (אני חושב), אבא בעט חזק
מדי לצד הלא נכון בטעות ופגע בבטן של אמא, החיה מאד נפגעה
מהכדור, זה כאב לה מאד והיא כעסה, היא אכלה את אמא מבפנים, או
בעצם היא כבר הייתה אכולה מבפנים.
אמא צדקה,
אני תמיד אזכור אותה.