אני וחברה שלי נפרדנו. אהבתי אותה, באמת שאהבתי אותה. אהבתי
אותה גם אחרי שתפסתי אותה מוצצת למניאק ההוא מהעבודה שלה. אחרי
שנפרדנו לא יכולתי לישון בלילה, כל הזמן התהפכתי מצד לצד
וחשבתי איך אפשר להסביר את מה שהיא עשתה כדי שנוכל להיות ביחד
עוד פעם. אחרי כמה לילות רצופים ללא שינה הבנתי שאי אפשר. אין
שום הסבר שיכול באמת ובתמים לנמק לי למה היא עשתה לי את זה,
הכלבה בת כלבה. אחרי שהבנתי שאי אפשר בשום אופן להסביר את
הבגידה שלה הפסיקו הלילות הלבנים ופינו מקום לסיוטים.
כל לילה בסביבות שלוש הייתי מתעורר מכוסה בזיעה קרה וצועק
"אנה!", למרות שלא בדיוק זכרתי את הסיוט תמיד הרגשתי שזה היה
אותו אחד, לילה אחרי לילה.
ככל שעברו הלילות הסיוט התבהר ואני זוכר קטע אחד קצרצר ומטריד
ממנו בו היא מכוונת אליי אקדח טעון ובסוף יורה בי. מתוך האקדח
יוצא דגל צעצוע שכתוב עליו "בום!" אבל אני עדיין מתמוטט, אולי
מההלם, ורואה דם שמכסה לי את כל שדה הראייה. ברקע אני שומע את
אנה צוחקת. צוחקת עליי.
אני יודע למה היא צוחקת עליי, כי אני פתטי. כבר חודשיים מאז
שנפרדנו ואני עדיין רוצה אותה, כמה שהיא רחוקה, ככה אני עוד
יותר רוצה. כבר לא יכולתי לחיות עם הסיוטים הנשנים בלילות,
התרשלתי בעבודה וגם שכחתי ללכת באופן סדיר וכשהגעתי, הגעתי
בעיניים אדומות ורצוצות ואמרתי לאנשים לחזור ביום אחר.
זה לא עסק להגיע ככה לעבודה, הבוס שלי אמר לי. הוא היה כזה
חנון גדול בתיכון, אז עכשיו הוא מנסה להיות חברה'מן לכל
העובדים, שיחשבו שיש להם בוס מגניב. אני עכשיו אתן לך טלפון של
רופא, רופא מצוין, עזר לי בכל הבעיות שהיו לי בבריאות ובכלל.
תבטיח לי שתלך אליו, הוא בטוח יוכל לעזור לך. בסדר, אמרתי. כבר
התחלתי לחשוב שמה שאני צריך זה לא רופא, אלא פסיכיאטר.

שלום, המרפאה של ד"ר קליינמן, במה אוכל לעזור לך?
שלום, אני מעוניין לקבוע תור
שם?

אז אמרתי לה את השם שלי וקצת פלירטטתי, כי היא נשמעה כוסית,
וקבענו לי תור לעוד שבוע.
אחרי שבוע מלא ב"בום!", דם וצחקוקים מרושעים שלא יצאו לי מהראש
הגעתי למרפאה. התערבתי עם עצמי אם המזכירה שווה והיא באמת
הייתה כוסית, אז הביטחון העצמי שלי קצת עלה כשהיא זיהתה את
הקול שלי. הד"ר מחכה לך, היא אמרה בחיוך, בקצה המסדרון ושמאלה.
דפקתי בדלת ונכנסתי. המשרד של הד"ר קליינמן היה ענקי ומפואר
כזה, כמו רופא צמרת. על כל הקירות היו תלויים תארים ופרסים, גם
כל מיני תמונות עם סלבריטאים ופוליטיקאים.
שלום, אמרתי, הצגתי את עצמי והתיישבתי על כורסת עור ליד שולחן
העבודה שלו. גם הדוקטור הזה, נראה מרשים, עם זקן עבה ושיערות
שיבה, חכם ומנוסה. לפני שהוא דיבר איתי הוא תקתק מילים על
המקלדת וחייב את כרטיס קופ"ח שלי.

כן, אז מה לא בסדר? הוא שאל.

גם הקול שלו מרשים ועבה, מעורר יראה. תיארתי לו איך מאז שתפסתי
את חברה שלי מוצצת למניאק מהעבודה שלה אני לא ישן ויש לי
סיוטים כל הזמן, על זה שאני מתרשל בעבודה ושעוד יכולתי לסלוח
לחברה שלי על זה שהיא מצצה למישהו, רק שזה לא יהיה כזה מניאק,
כמוהו.

אתה שם לב שאתה עדיין מדבר על אנה בתור חברתך בהווה?
לא, האמת היא שלא שמתי לב לזה.
בוא, בוא תתיישב כאן.

הוא הורה באצבעו על כורסא מוארכת עם מקום לרגליים והכל, יש לזה
שם שכרגע שכחתי.

ספר לי איך הכרתם.

אז מצאתי את עצמי מקשקש במשך שעה וחצי על איך הכרתי את אנה,
איך התאהבתי באנה ואיך אני שונא את אנה. אחרי כל זה גם סיפרתי
לו על איך שאני שונא את ההורים שלי שלא שמו עליי, ושלחו אותי
לפנימייה אחרי הבר מצווה כדי להסתיר ממני את העובדה שנפרדו.
הד"ר הנהן, החווה מבטי אמפתיה ורשם קצת בפנקס עם כריכת עור
שחורה. אחרי שעה וחצי הוא אמר שנגמר לנו הזמן ורק אז הבנתי כמה
אידיוט אני שלא שמתי לב כל הזמן הזה שהייתי בפגישה אצל
פסיכולוג מזורגג. המניאק בטח דורש את כל המשכורת שלי לפגישה.

אז תבוא בשבוע הבא? אותה השעה?

מההלם קצת נתקעו לי המילים וכל מה שהצלחתי לגמגם היה כן, כמו
אידיוט מושלם. יצאתי מהקליניקה, חייכתי אל המזכירה ונסעתי
הביתה לדפוק את הראש בקיר. איך יכולתי להיות כזה טיפש? מה,
הבוס שלי חושב שיש לי בעיות נפשיות? מי זה המתרומם ההומו הזה
שיגיד לי שאני משוגע? בטח לא אותו אחד ששאל אותי אם אני
מעוניין להשתתף בטורניר D&D לפני שבוע.

אז ככה מצאתי את עצמי הולך לעוד פגישה ועוד פגישה, בינתיים
המינוס בבנק ממשיך לגדול ואני ממשיך להתבכיין לד"ר על הכורסא
הארוכה. בפגישה אחת הד"ר עצר אותי לפני שהלכתי מהחדר.
רגע, חכה רגע. הוא תקתק עוד כמה מילים על המקלדת ופנה להתיישב
מולי בכורסת העור שמול שולחן העבודה שלו. כך התבוננו למשך כמה
שניות ארוכות אחד בשני, אחד מול השני. נראה שחוט המחשבה חזר
לד"ר ובנימה עניינית חזר למה שרצה להגיד.

נראה לי, שהמקרה שלך די חמור. אם להיות כן איתך, אתה אחד
המקרים החמורים ביותר שהיו לי אי פעם.
אז הוא המשיך להתברבר עוד קצת על הדיאגנוזה שלי ולבסוף אמר
שהוא רוצה לרשום לי כדורים, חצי ניסיוניים, הוא חושב שאני
המקרה המושלם לטיפול בכדורים, הם ישכיחו ממני את הצרות שלי
ויתקנו אותי. קצת היססתי בהתחלה, כי זה היה חצי ניסיוני ולא
ידעתי אם להאמין לו שאני חצי משוגע וחצי מקולקל, אבל בסוף הוא
שכנע אותי. אני צריך לקחת אחד כל ערב, אחרי הארוחה.
הוא אמר לי שהכדורים האלה יתקנו לי את המצב הלא מאוזן שאני
נמצא בו כרגע, ואני חשבתי שאני באמת לא מאוזן אז לקחתי את
הכדורים, כל ערב. הכדורים שהד"ר נתן לי היו לבנים בהתחלה, אבל
אחרי כמה שבועות הם שינו צבע לטורקיז ואז אחרי שבוע הם שינו
צבע לכתום. המשכתי ללכת לד"ר והוא אמר שאין מה לדאוג, הכדורים
אמורים לשנות צבע, ורשם לי עוד כדורים, הפעם אני צריך לקחת אחד
בבוקר ואחד בערב. הכדורים האלה, חשבתי, לא כל כך רעים. אפילו
די נחמדים. בגללם הפסקתי כבר לחשוב על אנה, או על ההורים
החארות שלי, או על כל דבר, למען האמת. הד"ר צדק, הכדורים באמת
תיקנו אותי ואיזנו אותי, אבל עדיין הייתי קצת מקולקל וטיפה
משוגע.

תשמע, אמרתי לו בפגישה אחת, אני צריך שתרשום לי עוד כדורים,
אני כבר מרגיש את זה, אני מבריא עוד מעט.
לקחת אחד בבוקר ואחד בערב? זה היה אמור להספיק לך לעוד שבועיים
לפחות. איך תשלם על כל זה?

מניאק. הוא לא רוצה שאני אבריא?

תקשיב, התחמקתי מהשאלה האחרונה, האמת היא ששפכתי בטעות את מה
שהיה אמור להספיק לשבועיים. הכל נשפך לי בטעות לכיור ולא
יכולתי להוציא את זה. אז אתה יכול לרשום לי? זה באמת עוזר לי,
אני ישן נהדר, כל היום ישן. אני כבר לא משוגע בגללם.

מעולם לא היית משוגע, פשוט היית... לא מאוזן מבחינה
פסיכולוגית. אני רושם לך כדורים לשבועיים ואני רוצה שתתעד כל
יום בסוף היום איך הוא היה לך, מה הרגשת. זו דרך מצוינת לבדוק
את ההתקדמות שלך.

חטפתי לו את הכדורים מהידיים ואפילו כבר לא אמרתי שלום לשירלי
בדלפק. הלכתי הביתה ובלעתי 3 כדורים בבת אחת, כדי להבריא יותר
מהר. בסוף היום אחרי שבלעתי עוד 3 הייתי קצת מטושטש אז כל מה
שניסיתי לכתוב יצא לא ברור, אבל העיקר שהחלמתי. אני כבר לא
חושב יותר על כלום. אני כבר לא חצי מקולקל וחצי משוגע, אין לי
בעיות.