מסיבת החנוכה הצפויה להערך בעוד כחודש בגן הילדים מכניסה אותי
לכוננות ספיגה. השאלה המרכזית על מי תטיל הגננת את התפקיד הרם
של הגיבור הלאומי יהודה המכבי מעסיקה אותי מאז תחילת שנת
הלימודים. אני מוטרדת מהחלטותיה, וברור לי שלאלה יהיו השפעות
מרחיקות לכת על עתידנו ובמיוחד על מעמדו החברתי של הזאטוט.

אני מתנדבת להכין סופגניות, גוזרת ומדביקה ניירות צלופן, מקשטת
את הגן בחנוכיות וכדים מוזהבים, ומגייסת את הסבתות לתפור את כל
התלבושות. אני מודעת לכך שמעמדו האסטרטגי והחברתי של זאטוט
הבית תלוי בכך. אלא שאני נחרדת לגלות השבוע שלמרות הכל התפקיד
הממלכתי נגזל מאיתנו, והגננת בלי להניד עפעף בוחרת באגם לתפקיד
הנשגב.

'אני אהיה השמש בחנוכיית בית המקדש ואדליק את כל הנרות' מבשר
לי הזאטוט. 'את יודעת שהשמש הוא הנר הכי חשוב והכי מיוחד?' הוא
בודק איתי את נכונות המידע שהזליפה הגננת לכיתת הגן 'רק השמש
מחליט וקובע איזה נרות להדליק, ורק השמש יכול להדליק את כל
הנרות בחנוכיה. הגננת בעצמה אמרה לנו את זה'.

'ואיזה עוד תפקידים יש במסיבה?' אני מגלה עניין בליהוק, כדי
לאמוד את מקומו ומעמדו המישלבי של הזאטוט בהיררכייה. 'שביל
תהיה סופגניה, נתיב יהיה לביבה, ים יהיה מתיתיהו הזקן, עלמה
תהיה סביבון, וליאם תהיה כד השמן שמסתתר בפינה ורק בסוף מוצאים
אותו'. מדקלם הזאטוט בשביעות רצון מופגנת. אלא שאין בכל אלה,
וגם לא בעובדה שאבא של אור התנדב להיות אנטיוכוס הרשע, כדי
להשקיט את הדאגות המכרסמות בי.