שוב הכעס שלי
לובש גוון תלת ממדי
והשובל של קצה שמלתך
מתנפנף קלות בקו האופק הקעור
חתיכות גסות של פירורי לחם
גוססות בצד הדרך

אני מוקף שיחים שחורים וגבוהים
והם מצביעים באצבעות ענפיות
וציפורניים קוצניות
ואומרים:
"הנה שוב הוא כאן
חסר כל
מתי יתפכח?"

אני הולך בדרכים אחרות
דורך בזהירות על אדמה חרוכה
וכך לפעמים
ברווח הקטן שבין רקפת לסלע
אני רואה את זוג עינייך

אני אוסף את כל הריחות
אל כף ידי
ונעצר

בנקודה מסוימת על פני השטח
כוח הכבידה מתעייף ונח
אז אני נבלע בקווים הסדוקים
ונושא תפילה מקוטעת.
מילים חלשות
מטפסות על האוכף של הרוח
מחפשות אחר קצה שמלתך