רובכם ודאי זוכרים אותי ואת המעשה שאני עומד לספר, לרגע עמדתי
במרכז הבמה וברגע אחר מצאתי עצמי נשטף חזרה אל שולי החברה.
דברים אלו נכתבים לכן עבור הבודדים מבינכם שחיים על אותו אי
בודד של שפיות שכה נדיר למצוא בימינו, רחוק ממרכזי המידע
המעוותים, המעוצבים על ידי תקשורת ההמונים.
אתם שלא לקחתם חלק בהתרגשות, בכעס ובשכחה שלאחר.

את לילי הראשון כמשיח הנבחר העברתי בשינה כבדה ורצופה.
התעוררתי בבוקרו של יום חדש, באותה התנוחה בה נרדמתי בערב
שלפני.לא חלמתי חלום ואפילו לא הקצתי אפילו פעם אחת בכדי להטיל
את מימיי, מה שיכול להיחשב לנס בפני עצמו.
לא חשתי בשום שינוי, לא בגוף, לא בנפש,תחושה של בוקר רגיל
שעומד בפתח, או שמא נאמר יוצא דופן בשגרתיות שבו.
רק לאחר הקפה של הבוקר, אותו לגמתי באיטיות בה בעת שקראתי את
מדור הספורט היומי של העיתון הנפוץ במדינה, החלתי לחוש בשינוי
שהביא ליל אמש.
הכותרת של עמוד החדשות הזכירה לי, גדולה וצעקנית, שהחלה כהונתי
כמשיח הנבחר, וגם אם נבחרתי רק על ידי רוב זעום של צופים,עיני
כל העם נשואות אלי כעת.
אל לי לאכזב את כל הרבבות שתלו בי את יהבם, את תיקוותיהם לעתיד
טוב יותר,אותן בריות חסרות שם שהסתכלו בפני המביטים בהן חזרה
מהמסך הקטן-גדול הזה שנח לו במרכז חייהם, במקום הכי מכובד
ונישא בדירותיהן האפורות והמרובעות להחריד, אוחזים ביד אחת
בכפותיהם הזעירות של ילדיהם ובידם השניה מקלידים הודעות טקסט
ושולחים למספר שרץ לרוחב המסך, רק כמה דקות לפני רגע השיא
בעונת שידורים ארוכה של תוכנית הריאליטי הפופולרית של הערוץ
המוביל: "מי רוצה להיות משיח?"

לתחילת המיונים הגעתי במקרה, חבר המליץ עלי לחבר של חבר שמכיר
את כל מי שצריך להכיר וכך קיבלתי באחד הימים שיחת טלפון מוזרה
במקצת מעוזרת מפיקה צעירה ודינמית שהציגה את עצמה כעוזרת מפיקה
צעירה ודינמית בצוות ההפקה הדינמי גם הוא של התוכנית המתהווה
ששמה לה למטרה לבדר, לקדם מכירות וגם לאתר משיח לעם במסגרת של
תוכנית טלוויזיה, וזאת מתוך הבנה עמוקה שאדם אשר ייבחר במסגרת
שכזו, על ידי העם ובשביל העם, יקבל לגיטימציה של התקשורת ודעת
הקהל וסיכוייו ללכת בעקבות ייעודו יהיו לכן גבוהים הרבה יותר
ולא, לא צריך ניסיון קודם, רק קצת רצון טוב, כשרון טבעי לעשיית
ניסים ופוטוגניות קורנת או מה שנקרא בז'רגון המקצועי, לעבור
מסך.
להדרכה הראשונית התכנסנו כמה מאות מועמדים בהיכל הכדורסל התל
אביבי הידוע, היו שם אנשים מגילאים שונים, כולם בעלי מראה
ייחודי, מבט מלא דריכות ואש של שליחות בעיניהם.
כמו כדי להשלים את התמונה הספק רוחנית, ספק הזויה, עלו על הבמה
שהוצבה במרכז המגרש, רב, כומר ואיש דת מוסלמי, ממש כמו בהתחלה
של הרבה בדיחות מוכרות, הם אחזו ידיים ונופפו לקהל כשברקע
מתנגן השיר החב"דניקי "משיח משיח".
הקהל נכנס לטירוף חושים ספונטני שכזה וגם אני החלטתי להצטרף
לתחושת ההתרוממות הכללית.
לבסוף נדמו הרמקולים והכומר פתח בדברים.
"זה אלפים בשנים", הוא אמר, "משחר הציוויליזציה ואולי גם לפני,
חיפשו להם האנשים ללא הבדל של דת, מין, מיקום גיאוגרפי ומצב
כלכלי, את האדם האחד שיוביל את העולם ואותם אל עבר גן העדן אשר
עלי אדמות, אל עבר הטהור והמושלם שהיה נראה תמיד כמושג ובלתי
מושג באחת, אדם שהשפעתו תתעלה מעל גבולות ארציים ושמימיים,
שלפקודתו יסורו מלכים וכוחות טבע".
"ההיסטוריה מלמדת אותנו על אנשים שטענו לכתר המשיחי בזמנים
השונים ובמקומות שונים" המשיך הרב, "חלקם היו נביאי אמת,
מנהיגים דגולים ששינו את העולם כמו משה, ישו ומוחמד, אחרים
נביאי שקר מגלומנים שנפלו באותה מהירות שצצו להם וכבר נעלמו
מהתודעה האוניברסלית".
המוסלמי עשה צעד קדימה ולקח בכך את רשות הדיבור. "היום אנו
יוצאים לדרך חדשה, לא עוד נלך אחר משיחים מטעם עצמם. בהתאם
לרוח התקופה החלטנו לנסות ולמצוא בעצמנו את אותו יחיד סגולה,
אדם משכמו ומעלה, קרוב לאל ולאדמה במידה שווה, אדם המוסכם על
כולם, שניחן בכל המעלות של קודמיו אך השפעתו תהיה רבה ומהירה
יותר ולו רק בשל היותו בחיר הציבור, ואין טוב יותר לשם כך מאשר
תוכנית ריאליטי מבית היוצר של תחנת הטלוויזיה הבכירה ובלב לוח
השידורים".
הקהל נעמד כולו על רגליו ופתח במחיאות כפיים סוערות, שריקות
חתכו את האוויר ואנשי הקודש על הבמה שילבו ידיים וחייכו בסיפוק
עת נקטע השידור מהאולם לטובת הפרסומות.

שבוע לאחר מכן החלו הסיבובים המוקדמים של התחרות. לכל סיבוב
צריך הייתי להכין נס חדש והאתגר התעצם מפעם לפעם. אם לתוכנית
הראשונה  הסתפקתי בשליפת שפן מהכובע בתוכנית השלישית כבר
ריפאתי עדת מצורעים ממחלתם התנ"כית, ותאמינו לי שבשביל למצוא
מצורעים בימינו היה עלי להפוך עולמות (רק כדימוי כמובן).
בחצי הגמר שנערך, כמה סמלי, על שפת ים סוף במקום שבו על פי
המחקר המקראי חצו בני ישראל את הים ( תוך כדי שיתוף פעולה עם
שכנינו המצריים ובשידור חי לארבעים ושתיים מדינות בכל העולם)
הנפתי מקל עץ מוארך בעל ראש מעוקל על סלע אדיר מימדים שעמד לו
במקום הצחיח הזה עוד מתקופת הפרעונים והוצאתי ממנו זרם מיים
אדיר ששטף את הישימון עת עשה דרכו אל עבר הים אבל לקראת הגמר
הגדול ידעתי שאצטרך להתעלות על עצמי בכדי לזכות בתחרות
הצמודה.
הערב הגדול הגיע וההכנות באו אל סיומן, הנס הגדול היה מוכן אבל
חוסר היכולת לערוך ניסוי מקדים גרם לי לחוש ביתר עצבנות.
עליתי לבמה עם המתחרה הנוסף, בנדרהאטה קרישנה שמו, הודי במוצאו
שבמראהו דמה דמיון מבהיל ללא אחר מאשר למהטמה גנדי בעצמו.
אני הייתי אמור להציג שני ולכן לאחר שהתזמורת סיימה ולהקת
המחוללות פינתה את הבמה, פיניתי גם אני והתישבתי על כסא בר
ארוך רגליים שניצב בשולי המתחם, הזיעה מטפטפת ממצחי לעיני ומשם
מטה אל הרצפה.
מעל הבמה אדירת המימדים, מסך הענק שנתלה לו מהשמיים כשקצהו
התחתון מרחף לו כמטר מעל הקרקע הואר על ידי מטח  זיקוקי דינור
ששוגר אל שמי הערביים המדממים וכשאלו נבלעו מעבר לאופק נשקפה
ממנו דמותו המועצמת של מתחרי בקטע וידאו שהוכן מראש וצולם
באולפן. מאחוריו התחלפו להם נופי מולדתו במה שהזכיר לי קדימון
מהאירוויזיון.
התמונה הערוכה התחלפה בתמונה חיה של פניו הרגועים והשלווים
למפתיע כאשר נעמד במרכז הבמה.
הועלו חמישה ארונות קבורה מעץ אלון מגולף. אלו הועמדו כך שיצרו
מחומש, המצלמה חלפה על פניהם הדוממים של השוכבים בתוכם, קפואים
ושלווים, עטופים בסדינים לבנים, מוכנים למסעם האחרון.
רופא שפוף קומה, מקריח ומזוקן, מלווה באחות יפיפייה בחצאית
מיני לבנה ומחשוף נדיב עברו ביניהם ואישרו את דבר מותם.
קרישנה התיישב בין המתים, שילב רגליו, הצמיד ידיו, עצם את
עיניו השחורות כפחם והתחיל להמהם לו, הקהל השתתק וחיכה.
לפתע הניף את ידיו לשמיים, עיניו עדיין עצומות, ברקים יצאו
מבין אצבעותיו ועשן התמר מהן.
הקהל צעק כאיש אחד צעקה חדה והשתתק בתדהמה עת התיישבו להן חמש
גופות בארונותיהן והביטו היישר בהמון המהופנט.
השמיים כבר היו שחורים לגמרי ושום כוכב לא העז להפר אחדות
חשוכה זו.
השופטים מחאו כפיים והיללו את נס תחיית המתים של ההודי הקסום,
נתנו ציונים לאלמנטים השונים שבמעשה המופלא וזכו אותו בציון
כמעט מושלם.
מכיוון שכבר ידוע לכם שההודי המכושף הפסיד בתחרות אתם בטח
תוהים בינכם לבין עצמכם איזה נס כבר יכולתי לחולל שיעלה על זה
שאך תיארתי באוזניכם.
ובכן, מרקו חברי הטוב תמיד היה אומר שעוד לא נולד המניאק
שיעצור את הזמן. ובכן ידידי היקר, נולד גם נולד, ולי ולו יש
יום הולדת באותו תאריך בשנה, אותו שם ואותו מספר בתעודת
הזהות.

יצאתי מהבית, הדלת לא נפתחה מאליה והייתי צריך להשתמש במפתח
ולהסיר את שרשרת המנעול העליון כמו כל אדם רגיל שגר לו באמצע
עיר גדולה בפחד מתמיד מפורצים אלימים שינסו לקחת ממנו את רכושו
ואת כבודו, המעלית שוב הייתה מקולקלת וגם מגע הקסם שלי לא
הצליח לעורר אותה משנתה האלקטרונית.
בחוץ השמש כבר חיממה את הרחוב ותחושת הסתמיות לא נטשה אותי.
קרן שמש סינורה אותי לרגע, תקתוק מוזר נשמע ברקע, תקתוק של
מצלמה, ראשונה לפעול מבין כל אלו שהמתינו בפתח הבית, חלקן
הגדול של צלמי עיתונות למיניהם אבל היו שם גם אנשים רגילים,
חמושים במצלמות ביתיות רגילות, שקמו בבוקרו של יום רגיל
והחליטו להעביר אותו בהמתנה לכך שהאדם הרגיל שמתגורר בדירתי
יחליט לקום לו ממיטתו בעלת המזרון הרך מידי עם הקפיצים העייפים
מידי ויצא אל עבר הפיצוציה המקומית בכדי לקנות את עיתון הבוקר
שבו אהב לעיין כל בוקר בעודו נוגס בקרואסון שחימם במיקרוגל
ואותו המשיך לקרוא גם בשירותים בעודו מתארגן לקראת יומו העצל.
והאיש הזה הוא אני.
עכשיו כבר הייתי ער לגמרי, אבל עדיין רגוע, למעשה צפיתי את
הענין הציבורי הרב מראש, הרי התוכנית ידעה רייטינג שלא היה
כמותו וככל שהתקדמה לה העונה ונעלמו מתחרים הועלו אלו שנותרו
לרמת סלבריטאות מהגבוהות ביותר. הייתה בכך הקדמה מחשלת למה
שציפה לי לאחר הזכייה, ולכן משחזרתי לעצמי העליתי את החיוך
המוכר, שכבר הופיע בעבר בכמה מדורי רכילות ובשער מגזין נוער
אחד, נופפתי לשלום למעריצים והמשכתי בדרכי כאילו כל בוקר בחיי
החל לו בצורה דומה לזו.
הבעלים של הפיצוציה בירך אותי לשלום, הוא תמיד בירך אותי
לשלום, לפחות מאז התוכנית השלישית, אחרי שכבר צולמתי לעיתון
מקומי בכניסה לעסק שלו. לקחתי את העיתון וראיתי את התמונה שלי
בתחתית העמוד הראשי, בין ידיעה על התפוצצות המשא ומתן בין
ישראל לסוריה לידיעה על עוד נצחון של מכבי תל אביב ביורוליג.
לא התמונה הכי טובה שלי. העדשה לכדה אותי כשחיוך ספונטני
מתנוסס על פני רגע אחרי הקראת התוצאות הסופיות ובשל ספונטניות
הארוע לא השכלתי להסתיר את השיניים הצהובות מיותר מדי סיגריות
מלוות ביותר מידי קפה וביותר מידי ריקנות פנימית ושעמום
מעצמי.
פניתי לצאת וכמעט נתקלתי באשה צעירה שעמדה מאחורי, כל כך קרוב
היא עמדה שאי אפשר היה להימנע ממגע גופני, היא נבהלה ונרתעה
אחורה.
במבט בוחן ראיתי שהיא הייתה בחורה יפה, ממש יפה, מהסוג השקט
שכל כך עשה לי את זה, לבושה בחצאית ג'ינס ארוכה וחולצה עם
שרוולים ארוכים, לראשה עטתה מטפחת ראש צבעונית שהשלימה את
המראה המסורתי-דתי שלה.
לידה ישבה אישה זקנה על כסא גלגלים, לבושה גם היא בלבוש צנוע,
ראשה מורכן לצידה הימני וגופה אומר כולו תשישות. עיניה היו
פקוחות אבל ריקות כאילו אור היום לא חודר לתוכן.
חייכתי אליה, שוכח את שיני הצהובות עדיין, היא הביטה בי, מנסה
לחייך בחזרה אך כל שהפיקה מפניה היפים היה רק עווית מוזרה.
שאלתי אותה לרצונה במבט עיניים, היא ענתה באותה דרך כשעיניה
פונות אל עבר הישישה המרותקת לכסא הגלגלים.
הסטתי מבטי לעברה גם כן, רכנתי אליה, היא הביטה בנקודה לא
ברורה בחלל, לא ממוקדת, רוק ניגר מזווית פיה, מוחה במקום אחר,
אם בכלל, נגעתי בכף ידה המקומטת, ליטפתי אותה, עצמתי עיניים,
שלה נשארו פקוחות וריקות, דמיינתי אותה כילדה קטנה המתבוננת על
העולם בתמימות וציפייה, אוחזת בידו של איש מבוגר יותר, אבא
שלה, ומרגישה בביטחון המלא שרק ילד יכול לחוש כשהוא נמצא עם
הוריו. דמיינתי אותה נערה צעירה, רגליה הארוכות והצחורות
משתרבבות מתוך שמלה פרחונית ונעולות בסנדלים מהסוג שרווח פעם
מזמן. היא שבה לביתה מבית הספר בעיירה הקטנה בפולין בה גדלה,
בן החנווני מציץ בה בתאווה מחלון החנות והיא, מחשבותיה נתונות
לדברים אחרים.
ראיתיה בעיני רוחי כאישה צעירה, מלאת אמביציות ותקוות לעתיד,
אחר כך כאם המגדלת את ילדיה ומקריבה אט אט את חלומותיה למענם,
מקווה שהם יזכו לחיות אותם במקומה, כאישה מבוגרת אשר חייה את
חיי ההווה בריקנות גמורה, משפחתה מנותקת ממנה רגשית והיא עדיין
מקווה אבל לא מאמינה בעתיד, כאישה מזדקנת  שחוחת גוו עם מבט
כבוי בעיניים כאילו יודעת כבר את סוף הסיפור של חייה.
הסתכלתי עלייה וראיתי את אימא שלי ולא יכולתי עוד, דמעות פרצו
מעיני וזלגו על לחייה.
פקחתי את עיניי והיא הביטה בי, ישר בעיניים ומבטה היה חודר
הפעם ומלא תבונה כאילו אומרת שמבינה היא שאני רוצה לעזור אבל
לא יכול, וזה בסדר כי זמנה כבר עבר. חיבקתי אותה חיבוק אחרון
וקמתי ללכת, לא יכולתי להישיר מבט בנכדתה היפה שנשארה קפואה
במקום כל הזמן הזה, בלי תנועה או מילה. חלפתי גם על פני הצלמים
שחיכו לי בחוץ עדיין, מצלמותיהן מתקתקות ומנציחות את הרגע
הנורא הזה מבחינתי. רציתי רק להתרחק מכולם אבל הם אחריי.
באמצע הדרך חזרה לביתי קלטתי שרצוני התממש, עדת הטורפים נטשה
אותי לבדי. עצרתי והסתובבתי במקום, ראיתי אותם חוזרים לזירת
האירוע מנציחים אישה זקנה במצלמותיהם, והיא, הזקנה, מנופפת לי,
עומדת על רגליה, אותה אישה זקנה שרק כמה דקות קודם ישבה כפסל
ועתה כאילו חזרה לחיים.

 
    באמצע אותו השבוע, הופעתי בתוכנית אירוח שהוקדשה לגיבורי
תוכניות הריאליטי שהוקרנו באותו ערוץ עצמו במשך עונת השידורים
שחלפה.
המיקום שנקבע לי באותו אירוע טלוויזיוני היה אחרי הזוכה
בתוכנית "גבר על הסכין" בו נלקחו 10 גברים שחפצו להפוך לנשים
וצולמו בשלבים השונים של שינוי המין.
בין לקיחת הורמון לניתוח פלסטי הם/ן פרסו את משנותיהם/ן
המדיניות והחברתיות וסיפרו על רצונם/ן לפצוח בקרירת
דוגמנות-משחק-שירה, על חלומם/ן להביא יום אחד ילד לעולם ולמצוא
את הגבר של חייהן. מנדי (לשעבר שמעון), זוכת התחרות הספיקה כבר
להוביל קמפיין פרסומי למכשירי גילוח לאישה, להוציא שיר ראשון
לרדיו בשם "כמעט תמיד אישה" ולהיכנס לרשימת חמש הנשים
הפמיניסטיות, הנחשקות והמשפיעות ביותר בחברה הישראלית מאז קום
המדינה.
אחרי עמדה להופיע המנצחת של תחרות "כוכב נולד".ילדונת חמודה
ושמנמנה עם הרבה קסם אישי. לי היא לא נראתה בנויה לשרוד בעולם
הבידור כפי שנחשפתי אליו.
את מנדי הטרנסווסטית פגשתי כבר בחדרי האיפור לפני התוכנית.
במבט מקרוב היא באמת הייתה יפיפיה אמיתית, במבט יותר קרוב
ראיתי שהיא עדיין מתגלחת גם במקומות שרוב הנשים לא מתגלחות.
הרבה פעמים כשאני פוגש אישה נאה בראשונה אני מגלה קושי רב
להסתכל לה ישר בעיניים, רבות מבטי נודד לעבר שתי הבליטות
הנפלאות הללו שנמצאות קצת מתחת לגובה הפנים. תוך כדי שיחת
היכרות קלילה עם מנדי מצאתי את עצמי בוהה במופגן, לעיתים בפה
פעור למחצה ישר בשתי הבליטות שלה, אחת נעה במרכז צווארה בעת
שדיברה והשניה נמצאה במכנסי הג'ינס הצמודים שלבשה.
מנדי עלתה לבמה והקהל עמד על רגליו ומחא כפיו בהתרגשות לפי
הוראות עוזרת המפיק המיוזעת אך הדינמית שסימנה לאנשים מתי
לגלות התלהבות ומתי לעשות הפסקה. כמה חיילים עייפים ביציע
התעקשו למרות הכל להשלים שעות שינה והמצלמה השאירה אותם מחוץ
לתמונה.
בינתיים עברתי לשוחח עם הכוכבת הנולדת, היא ספרה לי על עצמה
בחן פרובינציאלי שהיה עובר דייט אבל לא מסך, על ילדותה באחת
הקריות הדרומיות ועל כך שהיא יודעת שאלו ה-15 דקות שלה לאור
הזרקורים ושאחריהן היא חושבת להירשם לבית הספר לאחיות בבאר שבע
ואולי גם לסוע לטיול במזרח. הפשטות שלה כל כך הקסימה אותי
ואמרתי לה את זה. אחזתי בידיה ואמרתי לה שאולי הגיע הזמן לשנות
תוכניות כי הנה אני שולח אותה אל עבר הכוכבות. אם הנס הזה עבד
רק ימים יגידו ואם לאו אזי אולי תתקלו יום אחד בבית החולים
ברזילי באחות רחמניה בשם נינה.
כשהגיע תורי לעלות לשידור, קיפצתי לי לעבר המנחה מלאת האנרגיות
התזזיתיות והנרגשות המעושה ביותר שראיתי מאז טקס האוסקר
האחרון.
השאלות בראיון נסבו סביב חיי האישיים, אהבות ילדות וניסיונות
להוציא ממני התחיבות להעלאת שיעורי הצפייה של התוכנית. עמדתי
בכל אלו בחיוך וחירוף נפש ועת נקטע השידור החי לטובת הפרסומות
נשענתי לאחור בעייפות, נהנה מההפוגה שהעניקו לי חמש הפרסומות
בדיוק.
אחרי הפרסומות בקשה אותי המנחה ברוב התרגשות לעשות נס קטן
בשבילה, בשידור חי מול קהל, משהו שיצדיק את הבאתי עד הלום ,את
האיפור שהשקיעו בי וקרואסון השוקולד שהאכילו אותי עוד בחדר
ההלבשה.
אז הבטחתי שלום עולמי.
בחיי שלא התכוונתי לזה, כי הרי נס שכזה צריך הכנות ובדיקות
חוזרות ונשנות, אבל לא רציתי לאכזב את מאות אלפי הצופים בבית
והעשרות באולפן, את שתי כוכבות הריאליטי ומנחה אחת שבשמיים
ובארץ.
הבנתי שמכאן אין כבר דרך חזרה והשתתקתי, למזלי הגיע זמנה של
הזמרת החביבה לעלות לבמה להופעה ראשונה מאז הזכייה ואחר כך רק
עוד שתי פרסומות וסיימנו.
אותי הוציאו בינתיים מהאולם על חמור לבן כיאה למלך משיח.
מיותר לציין שהחיילים שישנו בקהל לא טרחו להתעורר גם לשמע
ההצהרה על תום עידן המלחמות, הם כבר יקראו על זה בעיתון של
מחר.

    בעיתון שלמחרת הובאה הידיעה על השלום הקרב בכותרת הראשית,
מתחתיה בכותרת המשנית דווח על התערבות לא אלוהית לכאורה ועל
חשדות לזיופים בהצבעות הסלולאריות בתוכנית "מי רוצה להיות
משיח?" עם קישור לעמוד האמצעי.
בהמשך הכתבה סופר על מערכת אוטומטית לשליחת מסרונים שהתגלתה
בלב שכונת מאה שערים שבבירה ושתוכנתה לשלוח אלפי הצבעות בניגוד
מוחלט לתקנון התוכנית. על פי החשד נוצלה הטכנולוגיה לעיוות
תהליך ההצבעה ולשינוי התוצאות הסופיות.
ביום שלאחר מכן כבר הופיעה תמונתי , מסתיר את פני, בשערי כל
העיתונים והנושא פתח את מהדורות החדשות.
המפיקים פנו לציבור ומתוך גילוי לב ותוך הפגנת אומץ אישי הטילו
את כל האחריות עלי והודיעו קבל עם, עדה וכל בית ישראל שאני
מודח בזאת מהתואר.
למחרת נחת מטח קטיושות ראשון בנהריה.
אני כבר הייתי על המטוס בדרך לאיזה אי אקזוטי מול חופי גיניאה
הצרפתית, שם תכננתי להילחם בשדים שלי ולהנות מקצת שקט נפשי
רחוק מעין הציבור.
מקווה שאפשר להשיג שם עיתון וקרואסון על הבוקר.