התעוררתי מיד כשהבזקי אור בוהקים מסנוורים את פניי.
שכבתי על הרצפה על הגב, כשפניי מופנים לאורות הזרקורים
שבתקרה.
אחרי שהתאוששתי מעט, גיליתי שאני בחדר מרופד.
לא קטן מדי ולא גדול מדי.

הכול היה בצבע לבן, כמו הרבה כריות שתפרו אותן לקירות.
החדר היה כל כך אטום עד שאת נשימותיי העמומות לא שמעו.
בהחלט חדר אקוסטי מיוחד במינו.

על הקיר למעלה ראיתי שעון שחור וגדול עם מספרים גדולים,
אך נראה שהמחוגים בו לא זזים ושהשעון ישן ועבר זמנו.

חשבתי.

איך הגעתי לכאן? האם יש יציאה? האם אני שייך לכאן?
נזכרתי, שכך נראים חדרים בבית משוגעים, למטורפים שביניהם.
"לא רע בשביל משוגעים," חשבתי.
אבל למה אני? מה אני שייך לכאן?

זמן קצר לאחר שנהייתי יותר ערני, שמתי לב שאיני יכול לזוז
מפני שאני כבול בתלבושת מיוחדת לבנה עם חגורות הדוקות לרגליי,
בטני וידיי.

פעימות לבי החלו להאיץ. נתקפתי פחד גדול פתאום.
ניסיתי להיזכר אם אולי קרה משהו לפני שהתעוררתי, שגרם לכך שאני
אהיה פה.

האם אני חולם? מה השעה עכשיו? איזה יום היום?
את השעה לא יכולתי לדעת מכיוון ששעון היד שלי היה חסום לראייה,

מכיוון שהייתי כבול בבגדים עבים ובחגורות הדוקות.

אבל את היום זכרתי. זה היה שמונה-עשר באפריל, שנת 2006.
"שמונה-עשר באפריל, שנת 2006,"
אמרתי בקול. כדי לא לאבד את שפיותי.
"שמונה-עשר. באפריל."
אחרי מחשבות רציניות ומעמיקות על הדרך שבה הגעתי למצב הזה,
באמת אבדה שפיותי.

התחלתי להילחץ. קראתי לעזרה.
"הצילו!" צעקתי בקול חזק.
"הצילו!, בבקשה, תעזרו לי!"
אבל זה נראה חסר אונים. החדר היה כל כך אטום, עד שלא שמעתי
אפילו הד.

ניסיתי לזוז אנה ואנה, אך לא יכולתי. נלחמתי בפחד.
"שמונה-עשר באפריל," המשכתי.
"שמונה-עשר באפריל, שמונה-עשר באפריל, שמונה-עשר באפריל..."
המשכתי לומר בלי סוף. נדמה לי שבתאריך הזה קורה משהו. אבל לא
ידעתי מה.

אחרי מאמצים רבים וכואבים, הצלחתי לשחרר את ידי השמאלית.
"מזל שאני רזה," חשבתי לעצמי.
התחלתי לנסות לשחרר את ידי השנייה. כעבור ארבע דקות (שנראו
כנצח עבורי) הצלחתי לשחרר גם אותה.

חיש מהר השתחלתי החוצה מן הבדים העבים והרבים שעוטפים אותי.
שמתי לב שנעליי נעלמו. הלכתי בזהירות על הרצפה הרכה,
וניסיתי לחפש מוצא.

כעבור 10 דקות, הרגשתי באחד הקירות חלל יותר קשה משאר הקירות.
המשכתי לחפש באותו איזור עד שמצאתי מתכת שהסתתרה בין הכריות
העבות.
חיפשתי עוד, וגיליתי דלת עם מנעול של מפתח. ניסיתי לפתוח את
הדלת, אך ללא הצלחה.
ניסיתי למשוך את הידית, או לדחוף את הדלת בצורה כלשהי, אך שוב
ללא הצלחה.
כעבור שעה, התחלתי להתרגז.

בכיתי, למה זה קורה דווקא לי?!
שוב אמרתי, כדי לא לאבד את שפיותי ולדעת באיזה זמן אני נמצא
בערך:
"שמונה-עשר באפריל, שמונה-עשר באפריל..." התאריך לא יצא לי
מהראש משום מה.

"לעזאזל התאריך הזה, למה לנסות לדעת את הזמן אם במילא אני תקוע
פה?!" צעקתי.
מרוב עצבים, תלשתי את השעון הבלוי שהיה על הקיר וזרקתי אותו על
הדלת.

השעון נשבר מרוב העוצמה, והתפרק לרסיסים. ראו שהוא באמת היה
ישן וקל לפירוק.
אבל, מעבר לקפיצים, המחוגים המעוקמים ולמספרים המפוזרים, שמתי
לב למשהו נוצץ.

זה היה מפתח.
"יכול להיות?..." הרהרתי. לקחתי את המפתח לידיי, ומיששתי אותו
היטב. לא דמיינתי.
המפתח היה אמיתי, בצבע זהב. המפתח היה עטור בקצהו בשבבים
מוזרים ועקומים.

התקרבתי בזהירות ולאט אל הדלת, קירבתי את המפתח אל פיו ו...
"קראץ'!" המפתח פתח את הדלת!

מיד פתחתי את הדלת, אך פתאום הרגשתי שאני נשאב פנימה חזרה לתוך
החדר!
ניסיתי להלחם בכוח המוזר, אך ללא הצלחה רבה.
"אהההההההההההההה" צעקתי בחוזקה, התאמצתי כמו שלא התאמצתי
מימיי.

פתאום התעוררתי. גיליתי שאני בחדר שלי בבית, ושזה היה חלום
בלהות.
פתאום הפלאפון שלי עשה צלצול של תזכורת, עם צלצול מיוחד.
ניגשתי לראות על מה המהומה, ובצג הפלאפון היה כתוב:

"יום: 18 באפריל.
 גיל: 16
 הודעה:
 מזל טוב! גיל 16 היום..."


ואז נזכרתי.
שמונה-עשר באפריל, שנת 2006. היום יש לי יומולדת 16.
לא הבנתי ממש את פשר החלום המוזר,
אבל הוא בהחלט גרם לי להעריך את היום שבו נולדתי.
חדר לבן=חדש, התחלה חדשה.
בהצלחה.

מזל טוב :]