"אני גלית. מי את?"
-"יעל".
-"אפשר להיות חברה שלך יעל?"
-"בטח שאפשר. אבל את חייבת להיות חברה גם של שירלי".
-"שירלי?"
-"כן. שירלי, היא חברה שלי גם".
-"אוקיי. רוצות לשחק ביחד?.."
-"כן. בואו נלך לשם"...
הן הכירו שלושתן בגן.

תמיד היו משחקות ביחד, בהתחלה בקוביות, אח"כ בברביות, במחשב,
בבנים...
הן היו מספרות הכל אחת לשנייה, שלוש חברות הכי טובות.
נפגשות כל הזמן, משתפות, מתקשרות, מספרות על הבחור החתיך שראו,
על החבר, על הנשיקה הראשונה, הדייט הראשון, מדברות על השיעורים
במתמטיקה, המבחן באנגלית, הבגרות בלשון, מרכלות על בנות אחרות,
על החבר'ה בחוג הדרמה...

לא היה דבר שמישהי לא ידעה על השנייה. שלוש נשמות תאומות הן
היו. פשוט כ"כ מתאימות אחת לשנייה, נהנות אחת בחברת השנייה,
בלתי ניתנות להפרדה.
חברות אמיתיות- הן חתמו על ברית דמים.
"ברית בדם" אמרה שירלי "זו ברית שהופכות אותנו ליותר מחברות.
בגלל שכל אחת שמה מהדם שלה, אנחנו הופכות לאחיות בדם! וכל מה
שאנחנו מבטיחות בברית, חייבים לעשות אותו"...
-"אז בואו נבטיח שנספר הכוווול אחת לשנייה ולא נסתיר שום דבר,
ושתמיד תמיד נהיה ביחד..." אמרה גלית "אני מבטיחה".
-"גם אני" אמרה יעל, נעצה את הסיכה באצבע ומרחה את דמה על
הדף.
-"וגם אני" הצטרפה שירלי.


"יעל, אני לא מבינה איך עוד לא שכבת עם חבר שלך... אתם ביחד
כבר שנה. ואתם בני 17!"
-"תביני, שירלי, אני עוד לא מרגישה מוכנה... אני לא בטוחה
שהאמון בנינו מספיק גדול ושהקשר מוכן לזה. זה לא שאני לא רוצה,
אבל זה יכול להרוס כ"כ הרבה..."
-"אני לא מסכימה. אתם ביחד שנה! שנה... תעשו את זה כבר!!!"
גלית, שהרהרה במחשבות החליטה להצטרף לשיחה "אם היה לי חבר...
הייתי שוכבת איתו אחרי חודשיים אפילו... לא אכפת לי".
-"לא את לא!" ענתה יעל "אין מצב שהיית שוכבת איתו אחרי כ"כ מעט
זמן".
-"לא יודעת." החזירה לה גלית.

הזמן עבר, יעל וחבר שלה נפרדו ובנתיים הצליחה גלית ללכוד ברשתה
בחור מקסים מחוג הדרמה, חתיך, חכם - מה עוד צריך לבקש?
התמיכה של החברות הייתה אדירה.
-"הוא הבטיח לקחת אותי למלון בדצמבר הקרוב" סיפרה להן גלית
בהתלהבות...
-"לא אמרת שתעשי את זה אחרי חודשיים?" ציחקקה יעל...
שירלי התערבה והוסיפה שזה לא אומר שהם לא יכולים לעשות את זה
לפני...
-"זה עניין של אמון" חזרה שוב יעל, "אם יש בניכם אמון בקשר,
ואת סומכת עליו, ובטוחה בעצמך  אין בעיה אם זה יקרה עוד
לפני".
שירלי הסכימה וחייכה. גלית נשארה שותקת.

יעל פתחה את תיבת האיימיל שלה אחרי שבוע עמוס בו לא נגעה
במחשב, חוג הדרמה התיש אותה, הם מעלים הצגה בקרוב והיא מגלמת
את אחת הדמויות הראשיות.
היא קיבלה המון הודעות חדשות, בניהן כמה הודעות של גלית
ושירלי. היא חייכה מיד. הן נהגו לשלוח אחת לשנייה איימלים מדיי
פעם. מציפות אחת את השנייה בהודעות אהבה, בדיחות מטופשות, או
סתם המון אותיות שלא מרכיבות משפט כדי לעצבן.
"שירלי אהובתי...", כך התחיל אחד המיילים שגלית שלחה לה לפני
שבוע.
הבדיחות המטופשות של גלית הזו...
"זה קרה. איבדתי את בתולי... אל תספרי לאף אחד בנתיים!!! גם לא
ליעל... פרטים נוספים בהמשך".

"היא בטוח צוחקת.", חשבה לעצמה "אין מצב שלא הייתה מספרת לי."
"ואולי היא עובדת עליי?"
"ואם זה באמת?"

מיד התקשרה לגלית, לשאול מה חדש, מדברת איתה כאילו הכל רגיל..
מעלה את ירון כנושא לשיחה, כמו תמיד... "דיברתם כבר על סקס?" -
"לא" ענתה לה גלית, "מצחיקה."
-"טוב, אני לא שוכחת את דצמבר" החזירה לה יעל, מחכה לשמוע מה
תגובתה, אך זו רק צחקה.

הספק עדיין היה שם. היא האמינה לה, זו חברה שלה... אבל הלב אכל
את עצמו.
היא ידעה את סיסמת המייל של שירלי וגלית.
היא החליטה לבדוק אם זו מזימה או לא... הרי למה באמת שיסתירו
ממנה?
היא ראתה שבוע שלם שמלא בהתכתבות של שתיהן במייל.
-"אני כ"כ שמחה בשבילך!!!!!!! אגב....לא הגיע אליי המייל שבו
הכרזת על זה. מוזר." כתבה שירלי לגלית.


יעל קפאה במקומה שוב.
היא פתאום הרגישה לבד. כ"כ בודדה, נבגדת.
הלב שלה צרח, צווח.
הבטן התהפכה, נצבטה.
הדמעות התחילו לרדת.

הספק, עדיין אכל אותה.
"לשאול אותה? להתמודד עם האמת?..." הן ידעו שהסתכלתי להן
במייל, אני לא יכולה...
היא התחילה להבין שזה אמיתי. שזה באמת קרה.
היא זכרה שכל הזמן היו שירלי וגלית מוחקות את ההיסטורי המשותף
שלהן בMSN.
פתאום נפל האסימון, איך שמה לב שגלית לחוצה בזמן האחרון, איך
כשקנו תחתונים וחזיות גלית נלהבה כל כך למדוד הכל, איך החלה
לקחת כדורים למניעת הריון לפני חודש.
אבל אז הכל נראה לה כ"כ טבעי.
היא רצתה להיקבר. לזרוק את עצמה ולהיקבר.
בודדה. עצובה. לבדה. אבל למה? למה לא שיתפו אותה?

כאב לה ששירלי, שהיא מכירה מאז שנולדו, לא אמרה לה דבר.
היא הסתירה ממנה. היא הסכימה להסתיר את זה.
"הן בטח חשבו שאני לא אבין. שנה וחצי ולא שכבנו, אבל... אני כן
מבינה".

הנפשות התאומות שלה, פתאום, כבר לא כאלו נפשות תאומות. האחיות
שלה.
היא הסתכלה בברית הדם שחתמו בגיל 6 והחלה לבכות, לבכות
ולצחוק.
היא כל כך אוהבת אותן.
היא כל כך מוכנה להקריב בשבילהן, לתת, להגן... היא הרגישה
שתקעו לה סכין בגב, שכל הברית הזו שנחתמה על ידי ילדות טיפשות
בגן, לא באמת שווה דבר.
כאב לה הלב. מועקה אמיתית נפלה בה.

כמה שבועות עברו. חודש דצמבר עמד להגיע, יעל החליטה שלא לומר
דבר. פשוט לשתוק. לתת לזמן לעשות את שלו, או שלא...
כאב לה. זה לא הפסיק להכאיב לה.
היא הרגישה את זה. היא ידעה שזה נכון.
בדצמבר, כינסה אותן גלית וסיפרה ששכבו. יעל עשתה עצמה שמחה
בשבילה כ"כ, היא ראתה חיוך שנגנב בין גלית לשירלי וזרקה "מזל
טוב על הפעם הראשונה שלך" לגלית. גלית הנהנה.


הן כבר כולן סיימו צבא. השנים עברו, גלית עמדה להתחתן.
יעל ושירלי הוזמנו להיות שושבינות בחתונה. יעל כמעט הספיקה
לשכוח מהמקרה, אבל במסיבת הרווקות שארגנה בת דודה של גלית,
קיבלה גלית משימה "עלייך לספר על הפעם הראשונה שלך".
יעל נזכרה. היא הרגישה שוב את אותה הצביטה בלב שהרגישה אז...
היא התחילה להרהר במחשבות ופיספסה את מה שגלית סיפרה.
-"רגע. אז איפה זה היה?" היא שאלה.
-"הרגע היא אמרה" ענתה שירלי... -"בבית של ירון".

הקיפאון אחז בה שוב. רגש הבגידה עלה בה. כאב עז פילח את חזה,
זה חדר, זה כאב.
היא הרגישה שלא יכולה לעמוד בזה יותר.. היא תפסה את גלית: "את
שיקרת לי! את שיקרת. את ושירלי. אתן בגדתן בי. את אמרת שהפעם
הראשונה הייתה אז, בדצמבר, בבית מלון!!! למה?"
יעל לא חיכתה לתשובה. היא קמה והלכה.
מאז עקבותייה לא נראו.

עם חברים כאלו, מי צריך אויבים...


+++++++
השמועה מספרת, שגלית ושירלי, הבינו שעשו טעות ענקית כשלא סיפרו
לה ושכחו מכך לגמרי, אבל אף אחת מהן לא טרחה ללכת אחרייה
כשיצאה, להרים טלפון ולהתנצל, לא באותו יום, לא באותו חודש,
ולא בשנה שאחרי...
כנראה שלא באמת היה אכפת להן..
ולגבי יעל?
באותו יום, בלהט שיצאה, נתקעה באחד המלצרים. הם התאהבו אהבה
ממבט ראשון, מאז הם ביחד, עדיין לא נשואים. היא לא ממהרת לשום
מקום...