את?

סתם עברת לך ברחוב.
יכולת להיות בקלות כל אחת אחרת, זה לא ישנה הרבה.

זה הוא האשם.

הוא ראה אותך עוברת והוא התחיל לפעום שוב בחוזקה ממש כמו פעם
כשהיתה לו עוד תקווה, את רק ניגשת אליו והרמת אותו מהכביש.
ניקית את כל הלכלוכים שנדבקו אליו, את עטיפת המסטיק וקליפות
הגרעינים, אפילו שטפת אותו ולרגע היה נראה לך שעשוי היה מזהב,
אך הוא היה סתם לב רגיל.
מהרגע שהרמת אותו והשנייה שנגעת בו הוא חזר לעצמו, שוב מתפקד,
כבר לא חתיכת בשר מוטלת על המדרכה ונשטפת על ידי הגשמים
העזים.
הסתכלת טוב מקרוב והבחנת בכמה סדקים, חשבת לך שתוכלי לתקן
ויכול להיות שבנקודה מסוימת אפילו רצית לעזור.

ביקשת ממנו להקשיב לך, אז הוא גידל אוזניים.
ביקשת ממנו לספר לך, אז הוא גידל פה.
ביקשת ממנו להחזיק אותך, אז הוא גידל ידיים.
ביקשת ממנו להסתכל לתוכך, אז הוא גידל עיניים.
ביקשת שיראה לך כמה הוא אוהב אותך, אז הוא גידל שפתיים.

ידעת בשלב מסוים שכל דבר שתבקשי הוא יעשה וגם הוא ידע את זה,
אבל הוא לא ידע שלא תפסיקי לבקש.

כשהיית צריכה חום הוא חיבק אותך.
כשהיית רעבה הוא צד בשבילך.
כשרצית הגנה הוא ספג בשבילך.
כשהיית לבד מדי הוא תמיד הגיע.
כשרצית לבזבז הוא מצא עבודה וכשרצית לבזבז עוד הוא מצא עוד
אחת.

איך הוא בטח בך כאילו היית הכל בשבילו ומעולם לא שמעת תלונה.
באמת ובתמים הוא שמח לעזור לך ולעשות הכל.

יום אחד כנראה השתעממת.

ופשוט מאוד כמו שמצאת אותו ובאותו מקום בדיוק - ככה השלכת אותו
לצד המדרכה והמשכת לך בחייך.

והוא יושב לו שם מלוכלך, סדוק וכואב, מחכה לנחמה הבאה.

אבל זאת ממש לא אשמתך, ככה אתן.