פתאום באמצע התקף הזעם שחטפתי, היא התחילה לבכות. המבט שלה
התחנן לחיבוק.
רצתה שאגיד לה משהו טוב, מרגיע, אבל לא עלה לי כלום. היא צודקת
הכלבה.
היא ניסתה להסתיר ממני את הדמעות, חשבה שאני לא יכולה להרגיש
אותן. וגם אם. נו אז. כאילו שאכפת.
התיישבתי בלית ברירה, לא היגיע לה חיבוק, לא יכולתי לתת לה. לא
אני.
"מה... מה לעשות. אין לי מה להגיד לך, עזבי את לא צריכה לשאול
את עצמך יותר מידי את השאלה הזאת, סתם תיכנסי לדיכאון מיותר.
שוב.''
מבט חסר ישע. שונאת כשהיא עושה לי אותו, כאילו, תודה על כלום.
"כן...''מלמלתי.
"רק את והחבר שלי מבינים אותי".
רציתי לצרוח עליה, למה היא פוגעת בי ככה, אם אני מבינה אותה.
איזו הערכה מחורבנת.
התאפקתי. אין אנרגיה. טוב אולי קצת, ואותה בטח לא אבזבז עליה.
שמעתי. שתקתי. ושתקתי. הבטתי מסביב בחנתי את הריק. בקושי הייתה
תפאורה, חוץ מרוח מנשבת, וחתולים, וספסלים.
שמעתי את זיבולי השכל, את התלונות, את השקרים.
כמה שחרא לה, וכמה שנמאס לה, מהחיים, ומכולם, וההורים.
כמה היא מסכנה ושהיא רוצה לעוף מהמקום הזה.
"זהו?" נעמדתי ושאלתי.
"מה?" היא הגיבה, הבינה ששוב, לא הקשבתי למילה שנאמרה.
הלכתי משם. הרגשתי את העיניים שלה נועצות לי בגב. באה אחרי.
"מה, לאן ?'' שאלה בתמיהה.
"לא יודעת...''
"אפשר לבוא איתך?"
"לא"
"אז אל מי אני אדבר?''
"לכי לחבר שלך".
המשכתי ללכת. בלי מושג לאן. יכולתי לדמיין אותה נשארת, ועומדת
שם מאחור, עדיין בתמיהה.
לי כבר לא אכפת, אף פעם לא.