זה די עצוב שאני לא זוכרת את קולך, את המבט האוהב שלך, את
הידיים המחבקות והמגוננות, ואת החיוך שתמיד, אבל תמיד, היה על
פנייך.
מצד אחד, הזמן טס מאז שהלכת, חמש שנים זה לא מעט. אך מצד שני,
הזמן עמד מלכת, לא התקדם לשום מקום. באיזשהו מקום העולם שלי
נעצר מאז ולא המשיך הלאה. ומי יודע, אולי גם לא ימשיך לעולם.
כי איך אפשר להסתגל, לחיות בלי אמא?
הרי זה לא דבר שאפשר לקנות בחנות, או לקרוא לטכנאי שיתקן, וגם
אם כן הייתה את האפשרות האבסורדית הזאת, זה לא היה אותו הדבר.
הרי את, בגלל מה שאת.
אז איך מצפים כולם שנצליח להתגבר, להתחשל, להמשיך הלאה, בלי
אמא, אישה, אחות, בת?
תמיד יהיה חלל ריק בך, משהו שיחסר תמיד, ולא תמיד נבין מדוע.
אז אני לא רוצה להמשיך הלאה, אני רוצה לבכות עליה גם כשאהיה בת
60. לא רוצה להשלים עם מותה, זה לא דבר שאפשר להשלים איתו. לא
רוצה ללכת לפסיכולוג שיכהה את המכה, אני רוצה שזה ישאר באותו
מידה, כי היא כל כך חשובה ומגיע לה כאב כזה אצלי, לא פחות
ממנו.
כן, אני יודעת, היא הרי לא הייתה רוצה שנסבול ושיכאב, והייתה
עושה הכל כדי שלא יהיה לנו רע, אבל זו הדרך שלי, להראות את
געגועיי. הרי זה לא דבר רע להתגעגע, אז למה לנסות להתגבר על
זה?
אז יכאב לי, אני אסבול. היא סבלה יותר, זה בטוח. אז בזה אני
אוכל לעמוד.
אולי גישתי מעוותת ואולי לא כל אחד יבין, אולי אף אחד בכלל לא
יבין, אבל אני לא מנסה לשכנע אף אחד להמשיך בדרכי, אני בסך הכל
מתאבלת על אמי.
אז תתנו לי לבכות, תתנו לי להתגעגע, אל תגידו שיהיה טוב ושזה
יעבור, כי זה לא. ודווקא עם העובדה הזאת כן השלמתי.