אני אוכל אנשים. זה מה שאני עושה, אני אוכל אנשים. אני לא אוכל
בשר, או עצמות או מוחות, אני אוכל אנשים. אני אוכל את החיבה
שלהם, החברות שלהם, הסובלנות שלהם, אני אוכל את מה שהופך אותם
לאנשים.
אכילת אנשים זה הרבה עבודה, היא מעייפת ביותר ולעיתים רחוקות
מגיעה ארוחה מספיק גדולה ומספיק טעימה שהופכת את כל המאמץ
לשווה. אבל לי אין ברירה, אני אוכל אנשים אז אני חייב להמשיך.
הדבר הכי מייגע זה למצוא את הארוחה, זה לוקח הרבה זמן, ודורש
ידע והסתכלות. כל טרף דורש דרך אכילה שונה: חברות דורשת תלות,
חיבה דורשת תשוקה, סובלנות דורשת הסתננות וכל סוג אחר דורש סוג
אחר. בשביל למצוא טרף אני יושב במקומות מאוכלסים, בשקט, וצופה
באנשים. מחפש פה ושם ומסתכל ובודק ורואה ובוחן, עד שלבסוף מוצא
את הטרף שלי. אדם שחסר לו משהו, שצריך משהו, שמחפש משהו מסוים.
אחרי שאני מוצא את הטרף אני מתחפש, אני מתחפש למה שהטרף שלי
מחפש והולך לקראתו. אני מפתה אותו, נותן לו תקווה, גורם לו
לחשוב שמצא סוף-סוף את מה שהוא מחפש- ומתחיל לשבור אותו. אני
לוקח ממנו את מה שמרכיב אותו טיפה אחרי טיפה.
הטרף שלי לא מת, אני לא יכול להרוג. לא הטרף שלי רק נפצע ובורח
ומנסה לתקן את הפצעים שלו. לפעמים הוא מצליח, לפעמים לא.
בלי כל מחשבה, הטרף הכי טעים שאי פעם אכלתי הוא אהבה. האהבה
היא הארוחה הטובה ביותר, היא מחזיקה שנים ויש לה טעם יותר טוב
מכול דבר אחר בעולם הזה. כשאני אוכל אהבה אני באופריה, אני
מרחף מעל העננים ושולט ביקום. בחיי אכלתי אהבה רק פעם אחת, היא
הייתה צעירה, צעירה מספיק כדי לאהוב בטעות. כשראיתי אותה לא
ידעתי עוד על האהבה, חשבתי שהיא סתם עוד חברות, טרף טוב מאוד
גם כן.
התחפשתי לחברות שלה וניצבתי מולה. בהתחלה לא הבנתי, היא נזרקה
לתוך התלות כל כך מהר ובכזאת עוצמה שלא ראיתי כמותה. כשניסיתי
להתחיל בארוחה משהו השתבש, היא לא הזינה אותי, היא לא ברחה או
קפצה אחורה או נפגעה, היא פשוט המשיכה. אז ניסיתי דרכים שונות,
התקרבתי אליה וצחקתי עליה והתרחקתי וצעקתי ושיחקתי איתה כמה
שרציתי, אבל זה לא עבד. כמעט וויתרתי, התחלתי להתמקם לי בשלב
מסוים ולהתכונן למותי. לא יכולתי להמשיך לעוד הרבה, הייתי רעב,
כשפתאום היא התחילה להזין אותי. ואיזו תזונה, איזה טעם. לא
הצלחתי להבין כיצד, לא עשיתי כלום, לא שיחקתי בה, נכנעתי
לחברות שלנו ודווקא אז היא התחילה להזין אותי. העברתי כך מעט
זמן עד שערב אחד חיבקתי אותה, כפי שעשיתי לעיתים קרובות עם
חברים רבים, כשלפתע הסתכלתי בעיניים שלה. היא הסתכלה קדימה,
היא רצתה עוד, היא סבלה שם ורצתה להמשיך הלאה. באותו הרגע
הבנתי שהעמידה מכאיבה לה, שהחברות שלנו פוגעת בה, שהטרף הזה
הוא שונה ולכן האכילה שונה. אז חייכתי אליה וסגרתי את עיניי עד
החצי, התקרבתי אליה לעת מאוד, הרכנתי את ראשי אליה, ונגחתי
במצחה קלות. הכאב שהיא סבלה היה אדיר, היא בכתה וצרחה והשתגעה
ונתנה לי את הארוחה הטובה ביותר של חיי.
מאז אני רעב, אני יושב במקומות עמוסי אנשים ומחפש משהו מסוים.
לא יכולתי לאכול מאותה הארוחה, דבר אחר לא השביעה אותי מאז.
אני יושב לי בשקט, מחפש מישהו שיעבור ויראה לי את אהבה. האמת
שאני כבר חלש, הרעב החליש אותי. אני כבר לא יודע אם אהיה מספיק
חזק כדי לטרוף אהבה אם היא אי פעם תבוא. אני יושב ונזכר בטעם
של האהבה ומקווה.