איך שהכל יכול להשתנות ברגע אחד. תמיד אומרים לך את זה ואתה
מזלזל, אבל הרגע הזה יכול להיות הרה גורל. מאז שאני זוכר את
עצמי היטב, סביבות גיל 11, אני אוהד מכבי ת"א. מה לעשות, לא
כולם מושלמים, אני כנראה כן. בעשר השנים האחרונות כל משחק, כל
סל, הכל אני רוצה לדעת, כאן ועכשיו ובשידור חי, וחס וחלילה
לפספס איזה פרט. כמובן שגם כל ההתנהלות השוטפת של הקבוצה עוברת
דרכי, אבל אין מה להשוות בכלל לטירוף של משחקים. כסיסת
ציפורניים, עצבים מתוחים, בכי תמרורים בהפסדים כואבים, הכל מאד
חזק ורגשי. פעם אחת רק הרשיתי לעצמי לשים את הקבוצה במקום השני
בסולם העדיפויות- הקבוצה יצאה למלאגה, וחזרה עם ניצחון חוץ
מרשים ביותר. אני יצאתי לדייט, וחזרתי עם כאב ביצים נוראי.
מאותו רגע ידעתי שזה לא יקרה יותר, גם נערת החלומות תחכה, יש
דברים שקודמים לה. חמישי בערב זה קודש, ודיר באלאק מי שמפריע.

לא יודע לשים את האצבע מתי בדיוק זה קרה, הרי בסך הכל היתה
עונה מוצלחת והיה כיף לראות והיה כדורסל טוב לאורך רוב העונה,
אבל איפשהו בתוכי, משהו נשבר. לא יודע מה ומתי, אבל משהו נשבר.
פתאום, הדופק סדיר גם ברגעי ההכרעה; אפשר לראות גם משחקים
רעים, והטלוויזיה לא מכובה רגע לפני שריקת הסיום שבו נרשם עוד
הפסד. שחקנים אהובים עוזבים, ואף אחת משערות ראשי לא נופלת,
בוודאי שלא נתלשת. אפשר גם לא לראות משחקים, לפעמים עדיף לישון
במקום. פתאום כאילו כל הרגש נעלם, ברגע אחד, שאי אפשר להגדיר
בדיוק איך ומה ולמה ומתי, אבל ברגע אחד הכל הולך, וישנה תחושת
ריקנות נוראה. וזה כמה ימים שהריקנות הזו בתוכי, עד שמתחילה
לחלחל ההבנה הזו, נוראה או מופלאה, אולי שתיהן יחד- זה הסוף.
הסוף של שלב האהבה, הסוף לפרפרים בבטן, הסוף לרגשות של נער
מתבגר ומאוהב. זו תחילתו של שלב ארוך יותר, מסובך יותר אך עם
זאת פשוט בהרבה, השלב שבו אתה נשאר עד הסוף- השלב שבו הקבוצה
היא חלק מהחיים. כמו שיש אשה, יש קבוצה. זה בדיוק כמו חתונה,
וכנראה שגם כאן רמות הריגוש יורדות פלאים רגע אחרי, אבל זה
לתמיד. אתה לא צריך להישבע, לא לנדור נדר, זה אתה והיא עד סוף
החיים. זה אושר, ואתה מרגיש שלם, ואולי, רק אולי, זה סימן שסוף
סוף התבגרת, וזה רגע אחד, אבל אולי הרגע שתמיד תנצור בלב.