באחרית הימים, מתישהו בעוד לא הרבה זמן, כולנו נהיה מאושרים,
כך אומרים. המשיח, על חמורו הלבן, יגיע, ובאחת לא יהיו עוד
מלחמות, נחיה בשלום עם שכנינו הערבים, שיגישו לנו תה וגם יציעו
בקלוואה לאדון. בטח שכולנו נהיה מרוצים כשהאדון בן-דוד יגיע,
ומלחמות - המלחמות ייגמרו עוד לפני בוא הנ"ל לביקור. הסכמי
שלום טריטוריאליים זה טוב, אבל ליבת המחלוקת כבר לא רלוונטית
בעוד מעט מאוד שנים. ירושלים- שלי, שלך ושל כולנו, או כך לפחות
חונכנו להאמין, כבר לא מפריעה לאף אחד. למעשה, ירושלים עיר
כמעט נטושה. רוב התושבים השפויים עזבו אותה. אם עברת את הקסטל,
לא תמצא דבר. אי שם בין היום לבין בואו של המשיח, בלי שהרגשנו,
ננטשה ירושלים על ידי תושביה לאחר ששני זנים של חרקים השתלטו
עליה - ברגעים שלא הוצגו בשערו של אף עיתון, לא הועלו ליו-טיוב
(ולכן כמובן לא הגיעו לאף מהדורת חדשות טלוויזיונית), ואפילו
קשבנו מיקי גורדוס לא טרח לדבר עליהם, השתלטו ג'וקים וטפילים
על העיר. אין יותר מה לחפש שם. כמו במשחק אסטרטגיה ממוחשב,
השליטה בעיר התחלקה בין הטפילים לג'וקים, כאשר באופן לא ממש
מפתיע הג'וקים תפסו את המסגדים, הרובע המוסלמי ואת מזרח העיר;
מערב העיר, הרובע היהודי וכמובן הכותל נכבשו על ידי הטפילים.
מעט מקומות מפורזים נותרו בה, בציון. כמה כנסיות, הרובע
הנוצרי, הרובע הארמני, וזהו. לאף אחד לא אכפת כבר מעיר דוד, לא
מהחומות, לא מכלום. תיירים התייאשו וחדלו לבקר בעיר הקדושה
לשלושת הדתות. כנסת ישראל עברה לרעננה, ליד הפארק, שגרירויות
גם ככה לא היו יותר מדי, בית המשפט העליון ובנק ישראל העתיקו
את מקומם לרמת אביב, והשלימו משולש נוצץ ביחד עם אוניברסיטת
תל-אביב. רק יד ושם ניצב במקומו, נטוש. בעוד כמה שנים לאף אחד
כבר לא אכפת מה קרה באירופה, אנחנו הרי כאן ועכשיו חיים
ומבסוטים ותיכף המשיח מגיע ואין דאגות בכלל. כל העיר מתחלקת
בין הג'וקים לטפילים. העיר שחוברה לה יחדיו, העיר עליה חלמו
אבותינו, היא עכשיו זיכרון רחוק מתוך איזו הזיה, טבעית או לא-
זו שאלה מאוד מאוד אישית. זקני השבט עוד זוכרים איך הם עלו
לירושלים, איזו התרגשות היתה, את השפה המצחיקה, את האבן
הירושלמית, את הקור ואת השלג, ואת התחושה המיוחדת בכל רגע שאתה
מבלה בעיר ההיא, שבעצם כבר אינה עוד. אלפי שנים של מלחמות,
געגועים, חלומות, הכל נשכח, היום הוא היום, ואין טעם להיזכר מה
היה אתמול ולהתפלש בזכרונות קשים ועצובים, ושמחים, ובכלל. לא
טוב לנו לחיות את העבר.

יגיע מר בן-דוד, ויתפלץ. יראה שהפקרנו את מכורתנו לטפילים
וג'וקים, שקצת היה לא נוח אז נטשנו. כן כן, קצת קשה אז בורחים,
אז נוטשים, אז עוברים לחיות בתוך הבועה של גוש דן, ולא סובלים
יותר. או שכן, אבל זה לא סבל ירושלמי. מתחילים לדבר כמו כולם.
לא עומדים בפקקים של כביש 1, כי באמת שהתנועה נגמרת איפשהו
במודיעין.

בעוד לא הרבה זמן, מתישהו, בלי שנשים לב, ירושלים תחמוק לנו
מבין האצבעות, וזו תהיה בכיה לנצח - לא בכיה לדורות, אלא נהי
אשר יעמיד את הבכי על נהרות בבל באור חיוור וחלש. ואם אתם לא
מאמינים, חכו ותראו.