[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








כשהייתי קטנה אמא תמיד אמרה לי לא לדבר עם זרים.
ביום הולדתי השש הפכתי לילדה הכי גדולה בגן שלי, הרגשתי שאני
יכולה לעשות הכל - להיות המלכה. להחליט על כולם וגם להמרות את
פיה של אמי. לפחות ככה חשבתי. לא העזתי לעשות דבר כזה, פחדתי
פחד מוות, לא יודעת אפילו ממה.
קיבלתי הרבה מתנות, כל כך הרבה שהידיים הקטנות שלי בקושי
הצליחו לסחוב. ארבעת השקיות המלאות נראו ענקיות בהשוואה אליי,
אבל לא דאגתי, ידעתי שעוד מעט אמא תבוא ועם הידיים החזקות שלה
תסחוב את כל השקיות בקלי-קלות.
הגיעה שעת החזרה הביתה, נפרדתי מכולם וכמו תמיד פניתי לשבת על
המדרגות בכניסה לגן וחיכיתי לאמא. עם כל השקיות הרגשתי כמו
איזו ליידי שמחכה למטוס הפרטי שלה שייקח אותה למקום רחוק-רחוק,
מקום שבו היא תגשים את כל החלומות שלה ותפגוש נסיך מקסים כמו
בקלטות שאמא קנתה לי - שם לכל נערה יש את הנסיך שלה ושניהם
מאוהבים באמת, אהבה טהורה כזאת. "מה זה אהבה בכלל? איך מרגישים
אותה?"
כך שאלתי את אמא פעם. היא חשבה כמה דקות, עיקמה את האף ואמרה
שזהו הכוח הכי גדול בעולם. אבל לא האמנתי בזה, מה בכלל ילדה בת
6 מבינה בכוח?
בשבילי הכוח הכי גדול נמצא בשרירים של האנשים הענקיים בתוכנית
מכות שאבא לא מרשה לי לראות.
בדברים אלה הרהרתי שעה ארוכה, בכלל לא שמתי לב איך הזמן טס.
חצי שעה תמימה עברה ואמא עדיין לא הגיעה.
מיס מרפל יצאה החוצה ומצאה אותי על המדרגות, נראה שגם היא
התכוננה כבר ללכת הביתה, ובכל זאת היא הציעה לי להיכנס לגן
ולחכות בפנים, היא אפילו הבטיחה שלא תלך הביתה עד שאמא שלי
תגיע.
אני לא בטוחה אם נהגתי בטיפשות או בחוכמה כשסירבתי, אבל כך
היה. בכלל לא היה לי אכפת שירד גשם ושכבד לי וש... אמרתי לעצמי
להפסיק להתלונן, שאני כבר ילדה גדולה ואני יכולה להסתדר. וחוץ
מזה הכרתי את הדרך הביתה, ראיתי אותה מלא פעמים מהחלון באוטו
של אמא, או לפחות זה מה שאמרתי לעצמי.
מצאתי את עצמי אובדת, בחוץ, ברחוב, בעיר הגדולה. השמיים נראו
לי שחורים פתאום, עננים ענקיים חסרי צורה ריחפו להם מעליי
והלחיים שלי קפאו, וכך גם כל חלק אחר בגוף הקטן שלי.
הלכתי זמן שנראה לי כנצח, עד שכאבו לי הרגליים. התיישבתי על
ספסל בצד הדרך, ובכיתי. הרחוב ריק, אני רטובה עד העצם, ואין לי
מושג איפה אני - "כל הכבוד." חשבתי לעצמי, "בת 6 והולכת
לאיבוד. אולי את לא כזאת גדולה כמו שאת חושבת."
המצב באמת חסר תקווה.
"ילדה? מה את עושה כאן בזמן כזה?" שמעתי קול לא מוכר אך רך
מדבר אליי, הרמתי ראשי ובלי לחשוב פעמיים שכחתי את אזהרותיה של
אמא לגביי זרים, ופתחתי פי לענות לו. אני לא זוכרת מה אמרתי,
אבל באותו יום גיליתי שלא כל הזרים רעים.
הילד היה גבוה ממני בראש, בלונדיני ירוק עיניים. היה לו תיק של
ספיידרמן וגם מטרייה שלו. הוא חייך אליי והזמין אותי להיכנס
מתחת למטרייה שלו, לא יכולתי לסרב, החיוך שלו היפנט אותי.
איכשהו התחלנו לפטפט ולפטפט ולפטפט. כל הדרך רק פטפטנו בלי
הפסקה, כאילו הכרנו מאז ומעולם.
ואם כבר, מעולם לא דיברתי ככה עם מישהו. פטפטנו על כל מיני
דברים ברומו של עולם, או לפחות ברומם של ילדים בגן חובה.
הוא סיפר לי ששמו שון, שהוא לומד בגן הזה של הילדים העשירים.
אצלנו לא אוהבים את הגן הזה, כולם אומרים שהילדים שם סנובים
ומאוד לא נחמדים לילדים לא עשירים כמוהם.
"איפה את גרה?" הוא שאל אותי לפתע. לגמרי שכחתי שאני צריכה
לחזור הביתה! השעה בטח הייתה מאוחרת ואמא יושבת לבד בבית
ודואגת, היא עברה בגן ולא מצאה אותי ו... השתדלתי לא להראות לו
כמה אני בהיסטריה ועניתי בקול הכי רגוע שלי "שדרת הורדים."
"אני מכיר קיצור דרך לשם. בואי." הוא לא מפסיק להפתיע, הילד
העשיר הזה. אך מחשבותיי נקטעו שהוא תפס את ידיי והחל לרוץ,
גורר אותי אחריו. הרגשתי את רגליי נרטבות בשלוליות, והיה לי
חם. חם מאוד. למרות הקור סביבי.
לפתע הוא עצר והביט בי, פחדתי שעכשיו יקרה הדבר שאמא מדברת
עליו באזהרות שלה, אבל כלום לא קרה. הוא חייך, נשם עמוקות
וסימן לי בידייו להסתכל סביב. לא התאכזבתי, המראה היה מרהיב.
עמדתי במרכזו של פארק מלא בעצים גדולים וירוקים, ברווזים קטנים
השתכשכו להם במי האגם, ובכלל לא שמנו לב שהגשם נגמר.
"רואה את השביל האדום שם?" הוא הוציא אותי מגן העדן שלי, "הוא
יוביל אותך הביתה." רציתי לרוץ משם ולהגיע הביתה מהר, אך הוא
תפס את ידי, הרים אותה אליו ונשק לה בעדינות. כנראה זו הדרך של
העשירים להיפרד לשלום, אבל בשבילי זה היה משהו אחר, שלא הכרתי
עד אותו יום.
צפיתי בו מתרחק ממני, אוחזת ביד שעליה נשק לי קרוב לליבי. למה
אני מחייכת?
הלכתי על השביל האדום, "הגעתי הביתה!" צווחתי כשהגעתי לסופו.
הידקתי את האחיזה בארבעת השקיות ורצתי הכי מהר שיכולתי -
הביתה.

אמא שלי אמרה לי לא לדבר עם זרים, אבל היא לא אמרה שזרים הם
לפעמים נסיכים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
איזהו גיבור?
הכובש את יצרו.

מלפפון חמוץ


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/1/08 18:14
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שרה ירדן לבני

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה