עוד לא הגעתי לחצי מהחיים שלי ויש לי הרגשה של פיספוס. פספסתי
כל כך הרבה הזדמנויות והיו לי אפשרויות רבות וזרקתי אותם לפח.
יכולתי לבחור בטוב ובחרתי בחרא של חיים. אני מסתכלת קדימה מנסה
לא להירתע לאחור. אני פשוט לא רואה המשך, כאילו ופספסתי את
הפניה שתוביל אותי לחיים נורמאלים. לחיים שאני יעשה מהם משהו
ולא רק אשליך אותם לביוב.
'אני בן אדם רע' - אני אומרת בקול. למרות שאני מבינה שזה לא
ממש ככה, שאני נותנת צ'אנס להרבה אנשים שאחרים לא היו נותנים,
שאני מסוגלת לחיות בסביבה קשה ולהיות סובלנית ומקשיבה. שאני
סולחת מהר יחסית ומנסה לשכוח אולי מהר מדי, את הרע שעשו לי.
אבל כלפי עצמי אני לא כל כך סלחנית. אולי זה לא כל כך טוב
לסלוח מהר ולהיות סובלנית, כי אז כשאני עוצרת שנייה, לתת
לאחרים לחיות, לעזור ולתמוך בהם. לאהוב ולפרגן להם, אני שוכחת
שגם אני בן אדם.
גם אני צריכה לחיות. אני חייה מרגע לרגע ואני לא שמה לב לזה.
אני פשוט פחות חשובה מהם. כי אני אוהבת אותם! פחות את עצמי.
אבל גם אני משהו, את זה אני חייבת לזכור, אם לא הייתי משהו אז
מזמן כבר הייתי מפסיקה להתקיים. אז מה אם אני חייה בשביל אנשים
אחרים. בתוכי אני יודעת שאני שם בשבילם, בעצם בשביל עצמי. כדי
להרגיש שאני עושה משהו. גם אם זה עושה אותי אגואיסטית במידה
מסויימת. כל אדם ואדם שחי הוא אגואיסט. אנשים עושים הכל בשביל
עצמם. להרגשה הטובה שלהם כי עזרה, תמיכה, אהבה ופרגון גורמים
להרגשה טובה עצמית.
לכן גם אני ככה. למרות שזה לא בכוונה מוחלטת.
אני רק מבקשת מעצמי לחזור ולחשוב שוב, שאני גם בן אדם כמו כל
אחר. עם השמחות והכאבים שלי, עם התכולה והמראה: רגלים. ידיים,
עם דעה ותרבות שלי ובעצם הכל. כולנו בני אדם נושמים וחיים ולי
נותר רק להבין זאת. לחזור ולדאוג לעצמי. לבנות חיים טובים גם
בלי לרצות את העולם. ישנם גם אנשים כאלו שלא מרצים אף אחד
ומצליחים יופי, נפשית ופיזית. אז גם אני יכולה. רק להבין ואחרי
ההבנה באה העשייה. בלי לדחות. עכשיו הגיע הזמן ליישם. ברגע זה
לפני שאני שוב אשכח. לא לשים את עצמי בצד, לא מגיע לי. יש לי
רגשות כמו של כולם.
מותר לי לנסות, מותר לי להגיע לאנשהו.
מותר לי לחיות.