ישבנו על הספסל שעליו חרוטים שמות של אנשים שעברו כאן וממש רצו
שכולם ידעו את זה, והנה אנחנו יודעים את זה.
אז גם אנחנו חרטנו- ליאור+מג= א.ה.ב.ה.
רק אחרי שחרטנו הרגשתי לפתע רגשות אשמה. הרי מה יקרה אם כל מי
שירצה יעבור ויחרוט? ואם הספסל הזה בכלל בית של הומלס מסכן? לא
הייתי רוצה שהוא יחרוט על הבית שלי! אלוהים! למה עשיתי את זה?
מסכן ההומלס...
ואז, בלי התראה מוקדמת, הדמעות הופיעו והחלו לגלוש לאיטן במורד
לחיי השמנמנות.
"די, די, זה שום דבר." הוא אמר בניסיון לעודד אותי. לא הצליח.
"אבל..." אמרתי ולא הצלחתי להמשיך בגלל אנקת הבכי שיצאה ממעמקי
גרוני וליבי.
והוא, רק חיבק. עם שתי ידיו העבותות אחז בגופי והרגשתי פתאום
שהכל בסדר. קשה להסביר למה, אולי בגלל שאני באמת אוהבת אותו?
או שהיה לי ממש קר. אקח את האפשרות הראשונה. אולי... אולי באמת
אני אוהבת אותו? הרי הסכמתי להיות לו לבת זוג רק מתוך רגשות
אשמה ורחמים, כי כזאת אני, יותר מדי וותרנית. לא הולכת לפי
אהבה, הולכת לפי מחשבות: אולי אוהב אותו בסוף? אולי יהיה לי
כיף? במקום להפסיק את החברות הזאת באותו רגע שהחלה, נשארתי
ושיקרתי לגבי אהבתי. והנה, האם מג לורי מלורי באמת מאוהבת,
לראשונה?
הוא הביט בפניי וחייך. עיניו החומות כאילו ליגלגו לי - למה
רגשות האשמה האלה? מה את, תינוקת? ושפתיו המשיכו להתרחב
ולהתרחב, עד שלבסוף חשבתי ואך קיוויתי שפניו יקרעו מרוב שחייך.
רציתי לחבוט בפניו. מה אתה שמח כל כך? הא? מי אתה בכלל? ליאור?
מי זה ליאור? ליאור חבר שלי, שעוזר לי, אוהב אותי, מקל עליי
בשעת צרה, או ליאור מלגלג, שונא, מתעב.
הוא התקרב לפניי והחל לנשק.
"ליאור, אני לא רוצה יותר." אמרתי כמו רובוט, רובוט בלי רגשות
בכלל.
"מה?" הוא הביט בי בחיוך דבילי ובשוק טוטאלי. במין מבט של  "מה
עובר עלייך?"
"מצטערת." אמרתי, אפילו שבכלל לא הצטערתי. האמת, שברגע שאמרתי
את זה, סוף-סוף אחרי חודשיים הרגשתי שאני באמת שמחה. ולא שמחה
של אני-הרובוט, שמחה של אני-האמיתית.
חיוכו נפל. עיניו הפסיקו ללגלג וצבע עורו הכהה מעט החוויר
כסיד.
ואז נפל, על ברכיי והתעלף.
לא ידעתי מה לעשות בכלל. ללכת? להזעיק לעזרה? ואם אזעיק? יצילו
אותו, והוא רע. הוא איש רע. הוא הכריח אותי לעשות דברים ש...
אני לא רוצה בכלל. אם אזעיק הוא יהיה בבית חולים וירצה שנחזור,
ואני אסרב, והוא ילחץ עד שבסוף רגשות האשמה יפרצו את החומה
האטומה שהחלתי לבנות ונחזור להיות ביחד. ואם לא אזעיק? הוא
יישאר מעולף ובסופו של דבר גם ימות, ואנשים יעברו ויחשבו שהוא
איזה הומלס מסכן שנרדם. כמה מהם אף ישאירו שקל, אולי גם שניים,
ויילכו משם במבט מרחם, בלי לדעת בכלל את כל האמת. וכאשר הוא
ימות, יקברו אותו בארון שחור וגדול ויטמנו אותו בתוך בור
ויכסו. וככה, יטמנו את ליאור ואת כל מה שעשה לי ואת כל מה שהיה
ואת כל מה שהיינו.
ואימו ואביו יפלו על קברו ויבכו, וכולם ילבשו שחור ויבכו, או
שיביעו עצב במבט מיוסר. ורק אני, אעמוד בצד, אלבש לבן, כאילו
זה חג, ואצחק. צחוק אמיתי ומשחרר. צחוק שיידחק את ליאור מחיי,
שיידחק את הסיוטים שגרם, שיידחק את הטרדות, שיידחק את החריטה,
שיידחק את החודשיים האלה מחיי. ורק אז ארגיש נקייה לגמרי.
בסוף החלטתי לרוץ משם. אנשים שיעברו שם בטח יחשבו שהנערה היחפה
עם הבגדים ההיפים והשיער השחור כפחם רצה להנאתה ולא יעלה על
דעתם שהיא רצה כדי להזעיק עזרה. באו אנשים עם חלוק לבן והכניסו
אותו לתוך אוטו לבן וגדול ובשעה 22:37 בדיוק קבעו את מותו.
בהלוויה טמנו את ליאור, אביו ואימו נפלו על קברו ובכו, וכולם
בלבוש שחור בכו והראו עצב. ורק אני, עמדתי רחוק, לבושה לבן,
וצחקתי והדחקתי, וצחקתי והדחקתי - שעות. בסוף נפלתי בלי אוויר
על האדמה ומתי.
אנשים שעברו, חשבו שההומלסית המסכנה נרדמה והשאירו שקל, אולי
גם שניים.