עיניים חומות ועצובות. מביטות בי במבט כה רך. למה? למה תמיד
כשאני מחליט סוף-סוף מה לעשות, העיניים האלו גורמות לי לחשוב
שוב?
אין לי החלטות משלי, העיניים האלו... הן הקובעות.
אני יכול לרוץ לחדר, לארוז הכל בתוך מזוודה חומה וגדולה, ללכת
לדלת, אבל העיניים? הן יחזירו אותי.
העיניים האלו... אני שונא אותן. אני כל כך שונא אותן ועם זאת
מאוהב בהן.
האופן שבו הן מביטות בי, האופן בו הדמעות זולגות מתוכן, האופן
בו הן מבהירות חד וחלק מה הן רוצות.
אני אוהב את העיניים האלו, אולי אקח לי אותן יום אחד.
אבל היום? לא, היום אני סוף-סוף עוזב. לא משנה עד כמה הן יביטו
בי בכאב ובעצב, אני עוזב. אני רץ לחדר, אורז שתי חולצות
ומכנסיים, אורז מברשת וגם משחת שיניים, הולך לדלת, מביט בהכל
בפעם האחרונה.
מביט במטבח בפעם האחרונה, במדרגות, בספות. בך לא, אפילו שזו
הפעם האחרונה. בעצם, אולי אביט בך? מביט בך בפעם האחרונה. טוב,
לפחות עד שאגיע לעיניים, ואז אפרוק את המזוודה ואשב לידך,
אכרוך את ידיי סביבך ואביט בעינייך. חומות, עצובות. למה? כי
ככה את, ככה אתן. אני שונא אתכן.