הוא יודע לנגן אבל רוצה יותר לכתוב,
כי אז הראש שלו עסוק ולא צריך יותר לחשוב,
הוא אומר שהצלילים קצת מכאיבים בלי כוונה,
ואז זה רק האותיות שנשארות בלי מגינה.

אז הוא ישב על הפסנתר והתחיל להלחין,
משפט אחרי משפט, ופתאום הוא הבחין,
שכמו פעם גם עכשיו הוא עושה טעויות,
ואח"כ הוא ילך לישון לחלום על שטויות.

לשחות בים של רגשות ולהבחין שאין מציל,
זה כמו לשבור את השגרה ולהרגיש שזה רגיל,
כי אם עברנו את זה יחד נעבור את זה לחוד,
ואני לא רואה סיכוי שזה יהיה כל כך צמוד.

לחכות שמישהו חדש יבוא ומהר,
אולי באופן מיוחד היום הוא לא ישבר,
לגבול אין שום מסלול, והיעד כבר נקבע,
אז תחייך כל הדרך עד כלות המנגינה.