בשדות ליד הבית שלי, איפה שלא צומח שום דבר חוץ מעשבים שוטים,
מצאתי יום אחד פרח, עמדתי שם במשך כמה דקות, כי באמת שלא ראיתי
פרח יפה כזה המון זמן, ובעיקר לא בשדות האלה שאני עובר בהם כבר
שנים כל בוקר. הוא היה כחול עם אדום במרכז, אני מניח שלא היה
בו משהו מיוחד, אבל באמת שככל שהסתכלתי עליו יותר, ככה יותר
הבנתי כמה הוא הפרח הכי יפה שאי פעם צמח במקום המסריח הזה,
בהתחלה שקלתי לקחת אותו הביתה, אבל לא רציתי לפגוע אז החלטתי
להשאיר אותו שם.
אז ככה יצא שכל בוקר וכל ערב הייתי עוצר ליד הפרח במשך כמה
זמן, דואג ששום דבר לא יפגע בו, דואג שהוא לא יתייבש, דואג לכל
דבר קטן ובעיקר, מראה לו כמה שאני אוהב אותו, כמה שהוא חשוב
לי.
אני לא יודע אם זה היה בגללי או לא, אבל מערכת היחסים המשונה
הזאת נמשכה חודשים, שאני בא ומטפל בפרח, והוא ממשיך לחיות
ולהקרין לי את השמחה הזאת, פשוט לעשות לי שמח כל פעם שאני עובר
שם ורואה אותו, כאילו שהוא מחכה רק לי, אף פעם לא הבנתי איך
הפרח הזה חי כל כך הרבה זמן, רק הייתי יכול לקוות שזה בגללי.
ואז יום אחד שעברתי, ראיתי ילד קטן קוטף את הפרח, הפרח שלי,
הפרח שכל כך אהבתי. תפסתי אותו והתחלתי לצעוק עליו:
"מה נראה לך שאתה עושה יא חתיכת מטומטם? איפה אמא שלך יא חרא
קטן?"
והילד רק הסתכל עליי, במבט התמים-רשע הזה של ילד ואמר:
"תעזוב אותי כבר! הפרח הזה בכלל לא שלך, הוא של כולם ואני יכול
לעשות מה שבא לי איתו, כולל לקחת אותו לעצמי."
ואז זה פגע בי, כאילו מישהו חיבר אותי בחזרה לעולם האמיתי,
הפרח אף פעם לא היה שלי, כמה שרציתי, כמה שחשבתי, הפרח תמיד
היה עצמאי וכן, הוא היה שם איתי ובלעדיי.
אולי היה עדיף לי בכלל לעקור אותו מהשורש ביום הראשון שראיתי
אותו.