שמלאך המוות בא למשה, הוא לא מצמץ אפילו, הוא רק יצא מהמיטה
שלו אמר לו לחכות שנייה שהוא שם מכנסיים.
כן, אפשר להגיד שמשה די שם עליו זין, אבל ככה הוא היה, לא ממש
הזיז לו כלום, לא ממש היה אכפת לו אם הוא ימות או יחיה, אם הוא
יאכל או ישאר רעב, אם יהיה משהו טוב בטלוויזיה או לא, אם יקרה
משהו עם החיים המסריחים שלו או לא ובעיקר לא היה אכפת לו אם
היא תחזור אליו או לא.
ואמא של משה תמיד הייתה מצלצלת אליו כל ערב ואומרת לו בנוהל
הקבוע שלה " משה מתוקי, תעשה משהו עם עצמך, אתה כבר בן 32
ועדיין עובד כשליח פיצה, אתה לא עושה כלום עם עצמך, בבקשה,
בשביל אמא". אבל האמת, בנאדם ששם זין על מלאך המוות לא כל כך
גם מכבד את אמא שלו, לפחות משה לא.
אז משה שם את המכנסיים שלו, סינן משהו על זה ש"הבנזונה הזה
הוציא אותי מהמיטה ב-2 בלילה", הסתכל לו בעיניים ושאל בלי שום
בושה: "כן, במה אני יכול לעזור לך?"
"זהו יומך משה", אמר מלאך המוות, "בוא אחרי בבקשה".
משה הסתכל על המערבולת המוזרה הזאת שנפתחה באוויר וראה את מלאך
המוות מסמן לו לבוא.
פתאום הכל התערבב למשה בראש, לא היה לו מושג מאיפה זה בא לו,
הוא ראה את החיים שלו עוברים לו מול העיניים ולא אהב את מה
שהוא ראה, הכל היה אפור ומשעמם, הוא באמת לא עשה שום דבר עם
עצמו. משה אולי היה טיפה שמנמן, אבל עם אינסטינקטים של פנתר
הוא בעט במלאך המוות לתוך החור שממנו הוא בא תוך כדי שהוא אומר
"עדיין לא הגיע התור שלי! תחזור עוד כמה שנים יא בנזונה!". עם
ברק בעיניים, משה נשבע לעצמו שממחר הוא משנה את החיים שלו, הוא
ישיג עבודה מכובדת ואפילו ישים עניבה בשביל להשיג אותה,
והיא , היא תתחנן לחזור אליו ולא תקרא לו בטלן יותר בחיים.
למחרת משה קם ב-7 בבוקר, לקח את החליפה הישנה שלו, גיהץ אותה,
סידר את עצמו ונראה ממש כמו בנאדם בדרך לעתיד חדש וטוב יותר.
בערך בשעה שמונה וחמישה משה החליט לעבור באיזה רמזור אדום על
מנת לא לאחר את ראיון העבודה הראשון שלו, הוא ידע שדייקנות זה
הכל.
וכך משה נהרג, בדיוק בדרך לחיים חדשים על ידי סקודה לבנה ו"נהג
חדש".
אני מניח שהאירוניה היא זאת שהרגה את משה, אולי באמת עדיף
מוקדם מאשר מאוחר יותר, מה שבטוח הוא שאין לעולם לא.