נראה שכל אחד מאיתנו נידון לסחוב כמות מסויימת של הרגשות בעולם
הזה.
ומכל וריאציית הרגשות הקיימים כל אחד מקבל מנה, מן תיק כזה,
שהוא צריך לסחוב.
לפעמים אני מרגישה שאין לאן לברוח, אני צריכה לסחוב את העצב
איתי,
עצב הוא כבד,
שמן,
מקשה לבצע פעולות קלילות וספונטניות ופעולות בכלל. מי שקיבל
עצב וייאוש לסחוב
צריך הרבה שרירים בידיים, להתאמן יום-יום בחדר כושר של השכל
בשביל לפתח יכולת להמשיך לחיות ביחד עם ההרגשה.
היא לא תמיד שם, ההרגשה הזאת. במשך היום אפשר לאכסן אותה במעון
יום ואם יש כסף ומשאבים גם לרשום אותה לחוגים ולצהרון.
אבל כמו ילד קטן שהוא הילד שלך בעצם, בסוף היא חוזרת הבייתה.
מתישהו במשך היום צריך לטפל ולהתמודד.
יש ימים שכמו שהיא באה ככה היא הולכת, ההרגשה הזאת.
כשאין אותה אני מרגישה חזקה, שכל החיים לפניי, ואוףףף כמה
דברים להספיק ולעשות, הכל קל, הכל אפשרי, אף אחד לא יכול
עליי.
וכשהיא פה איתי, קשה קשה. ואני חושבת בעיקר כמה קלים יכולים
להיות החיים בלעדיי ההרגשה הזאת, עם איזה פאק נוצרתי בתור
בן-אדם. נתנו לי משהו כבד לסחוב.
כשהיא לא נמצאת אין הרגשה שהיא תחזור, אין שום סיבה נראית לעין
לכך שיש לה סיבה לחזור. על הכל אפשר להתגבר, הלא כל החיים האלה
הם בדיחה. התחלתי לפחד מהפחד עצמו, יותר משאני מפחדת ממה שיקרה
אני מפחדת מההרגשה עצמה, רק שלא תחזור. "תחווי אותה", אמרה לי
מישהי, ואני מנסה.
וזה מוזר, להרגיש שאתה מת ולהבין שאתה ממשיך לחיות. נו, לא
הייתי קוראת לזה לחיות, אבל להכיר בעובדה שאתה עדיין נושם ושום
דבר לא נופל עליך, אין שינוי מבחוץ זה רק ההרגשה. אולי אפשר
להתרגל להרגשה אחרי כמה פעמים שזה קורה, אולי אם מבחינה שכלית
מבינים שבעצם לא קורה כלום.